דפיקות לב מואצות

כל אחד חווה דפיקות או פעימות לב. פעימות לב חזקות יוצרות רושם של משהו חמור, אך לרוב מדובר בדבר מה פשוט.

כתבה פרסומית

סובל מלחץ? התייעץ על המומחה בפורום רפלקסולוגיה >>>

פעימות הלב יכולות להיגרם כתוצאה מאימון מאומץ או מהתרגשות או סתם כך. לעיתים נדירות יש קשר למחלה חמורה. רוב האנשים שמתלוננים על דפיקות לב אינם סובלים מבעיות לב, אך הם מודאגים יתר על המידה לגבי האפשרות למחלה כזו. לכן הם רגישים מדי לפעילות רגילה של ליבם. מקור החרדה הוא לא פעם מחלת לב ממנה סובלים ההורים, קרובי משפחה אחרים או חברים. 

הבנת הדופק
ניתן לחוש דופק בחלק הפנימי של מפרק כף היד, בצוואר או מעל הלב עצמו. בבדיקה הבאה שלכם, בקשו מהאח/ות או הרופא/ה לבדוק את הדרך בה אתם מודדים את הדופק שלכם. מדדו את הדופק שלכם ושל בני משפחתכם, תוך ציון שינויים עם הנשימה. יש שינוי נורמלי בדופק עם הנשימה (מהיר יותר כששואפים ואיטי יותר כשנושפים). על אף שהדופק עשוי להאיץ או להאט, לדופק רגיל יש קצב קבוע. 

פעימות לב נוספות, אקראיות, שאותן אנו חווים כקפיצות או חבטות בחזה, קורות כמעט לכל אחד. בדרך כלל אנשים מבחינים בפעימות נוספות אלו לפני השינה. אין לפעימות לב אקראיות אלו כל חשיבות, אלא אם הן תכופות (יותר מחמש בדקה) או אם הן מתרחשות ברצף של שלוש או יותר. 

דופק מהיר עשוי לחקות מצב של דפיקות לב. קצב לב שעולה על 120 פעימות בדקה (ללא פעילות גופנית) אצל מבוגרים הוא סיבה להיבדק אצל הרופא/ה. ילדים צעירים מתלוננים על דפיקות לב לעיתים נדירות. אם ילד מתלונן, בדקו את המצב עם הרופא/ה שלכם. 

גורמים
זכרו שהגורמים השכיחים ביותר לדפיקות לב מהירות (מעבר לפעילות גופנית) הם חרדה וחום. מצב של קוצר נשימה או כאבים בחזה במקביל, מגביר את הסיכויים לכך שמדובר בבעיה משמעותית. נשימת יתר עשויה גם לגרום לפעימות חזקות ולאי נוחות בחזה, אך קצב הלב נותר פחות מ-120 דפיקות בדקה.

טיפול ביתי
אם אדם נראה מתוח או חרד, התמקדו בכך ולא באפשרות למחלת לב. אם החרדה אינה נראית כגורם סביר למצב והאדם אינו סובל מתסמין נוסף שמופיע בתרשים ההחלטה, התייעצו עם הרופא/ה שלכם. אם הבעיה נמשכת, פנו לרופא/ה. 

בעת ביקור אצל הרופא/ה
דווחו לרופא על קצב הדופק שמדדתם באופן מדויק והאם המקצב היה סדיר. התסמינים ייעלמו על-פי רוב עד שתפגשו את הרופא, כך שחיוני לדייק בתיאור המצב. הרופא יבדוק את הלב והריאות שלכם. סביר להניח ש-א.ק.ג לא יעזור באבחון הבעיה, אם היא אינה קיימת בעת שהבדיקה נערכת. לעיתים נדירות יש צורך לערוך צילום רנטגן של החזה. 

אל תצפו שהרופא יבטיח שהלב שלכם יהיה בריא בחודש הבא, בשנה הבאה או בעשור הבא. לרופא שלכם אין כדור בדולח והוא אינו יכול לערוך טיפול עשרת אלפים ללב או החלפת שמנים. אתם, לא הרופא שלכם, אחראים לתחזוקה מונעת של ליבכם.

 
סובל מלחץ? התייעץ על המומחה בפורום רפלקסולוגיה >>>




פורום חרדה

ד"ר יששכר הרמן

ד"ר יששכר הרמן
ד"ר יששכר הרמן הינו פסיכיאטר, אחראי על הבקרה בכל בריאות הנפש בישראל (עד ינואר 2016).כמו כן ד"ר הרמן כיהן כמנהל המרכז לטיפול בנפגעי סמים ביפו, כיהן כחבר מועצה ברשות למלחמה בסמים וחבר בועדות של עוד...

  • הודעה
  • מחבר
  • תאריך / שעה
  • ציפרלקס ופגיעה בתפקוד המיני
  • מוטי
  • 17/06/2018 14:37
  • שלום דוקטור, לפני שנה התחלתי טיפול בציפרלקס עקב חרדות בריאות ודיכאון. לאחר 3 חודשי טיפול בהם לא הייתי מאוזן (עליות וירידות במצב החרדה) הפסיכיאטר העלה לי את המינון ל15 מ״ג ומאז המצב שלי יציב רוב הזמן. הבעיה שלי היא שבזמן האחרון אני מרגיש שהחשק המיני שלי ירד וגם כשאני ובת הזוג שלי מקיימים יחסי מין, קשה לי להגיע לזיקפה ולשמר אותה לאורך זמן (יש לציין שבתחילת הטיפול לא היתה בעיה כזאת). אני מוצא שהזיקפה יותר חזקה אצלי בשעות הבוקר מאשר בערב אבל עדיין לא כמו שהיה פעם. יש לציין שגם בת הזוג שלי מטופלת בציפרלקס וגם אצלה יש ירידה בחשק. מה לדעתך הדרך המומלצת לטפל בבעיה? כי שנינו מרגישים תסכול רב בזמן האחרון.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • חרדה
  • יעלה
  • 16/06/2018 06:17
  • אני מטופלת בלמיקטל 200 מג קבוע, לאחרונה אני סובלת התקפי חרדה קשים, חולשה ברגליים.לחץ ותחושת עירפול.ואי שקט. האם יכולה להפסיק למיקטל ולקחת תרופה נגד חרדה? עלי לציין שאת הלמיקטל קיבלתי לפני שנים בעקבות התקף מאני יחיד. אני בת 55. אשמח לתשובתך.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • הפסקת טיפול תרופתי ללא התייעצות עם פסיכיאטר היא צעד שגוי והרה אסון שלצערי אני רואה לעיתים תכופות מדי. אם עברת התקף מני, יש אפשרות של ממש שבמהלך חייך תסבלי גם מדיכאון. הטיפול בלמיקטל נועד כדי למנוע אפשרות כזו. אם התחלת לסבול מחרדות מאד יתכן שאלו סימנים לכך שאכן התחלת תקופה של דיכאון. הלמיקטל מגן עליך, אך ככל הנראה לא בצורה מספקת. הפסקת הטיפול בלמיקטל כעת עלולה להסיר את ההגנה, ולחשוף אותך למלוא העוצמה של הדיכאון. כך את עלולה להחמיר את מצבך במו ידיך. הצעד הנכון הוא לפנות לפסיכיאטר להערכה של מצבך, ובעצה עמו להחליט אם להמשיך בלמיקטל, להחליף אותו, ו/או להוסיף טיפול בנוגדי דיכאון. במידת הצורך ניתן בהחלט לשלב למיקטל עם תרופות נוגדות דיכאון.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • נלחמת בחרדות בבקשה תשובה!
  • מיטל
  • 15/06/2018 18:25
  • שלום רב, התחלתי לסבול מחרדות לפני שבעה חודשים בערך, זה הגיע אאוט אוף דה בלו ותפס אותי מספר ימים רצוף כשהייתי באמצע נהיגה בכביש מהיר והתפתח להפרעת חרדה מוכללת שהביאה אותי לימים של הימנעות והיסטריה לצאת בכלל מהבית, כשהבנתי מה קורה איתי ניסיתי לטפל בעצמי באופן טבעי על ידי כדורי הרגעה ללא מרשם, באך, ספורט, פסיכולגית, NLP, ועוד.. את רוב הפאניקה הצלחתי למתן ולאט לאט לחזור לשגרת חיי חוץ מהיכולת לנהוג בכבישים מהירים ו/או להתרחק מהסביבה שלי לבד (אוטובוס, מונית וכו.. לא מסוגלת), הרגשתי שאני לא מסוגלת להכיל את הגזרה הזו של החרדות ושהפחד הדימיוני הזה מביא לי לחיים והתחלתי למרות הכל כן לנסות לעלות על כבישים מהירים וכן לנסות לנהוג, עשיתי את זה בהדרגה היו פעמים שזה היה לי קל יותר והיו פעמים שפחות אבל עדיין החרדה מהחרדות שיתקה ומשתקת אותי וכיום רק מהמחשבות על נסיעה רחוקה לבד מהבית אני אוטומטית כבר מקבלת סימנים של התקף חרדה.. ובכל זאת קשה לי לוותר לעצמי לכן המשכתי לנסות לנהוג עד ש.. באחד הפעמים לאחרונה באמצע נהיגה בכביש מהיר קיבלתי התקף חרדה מאד מאד קשה שהיה מלווה ברעד קשה בעיקר ברגליים וחוסר יכולת לשלוט בגז מה שהכניס אותי עוד יותר ללחץ.. הסיטאציה הזו שיתקה אותי עוד יותר וגרמה לי כרגע להפסיק לנסות לנהוג בכלל וזה מעציב אותי כי ני מנסה להתגבר ולא מצליחה! לבסוף נכנעתי למצב גם מבחינת כדורים והתחלתי להשתמש בשבועיים האחרונים ברמוטיב ובאסיוול 5 מ"ג פעם ביום במיוחד בגלל הכאבי ראש שיש לי מהמחשבות הבלתי פוסקות בעניין הזה זה כל היום מנהל אותי, השאלות שלי הן כאלה: 1. אני לא מוכנה לוותר לעצמי לא מוכנה! אני רוצה לחזור לנהוג רגיל כמו שהיה בעבר ולהמשיך לנסות אבל המחשבות רק המחשבות על נהיגה מעוררת חרדה והסימפטום הזה של רעד ברגליים שתפס אותי בכביש גורם לי לפחד לאבד שליטה ולגרום לתאונה חלילה - אז מה לעשות? להמשיך להלחם בזה למרות הרעידות ברגליים או להכנע לזה? 2.מה שיש לי זה נקרא אגרופוביה? חשוב לציין שכן אני נמנעת מפעילות בחיי ולא מתנהגת כרגיל - וכן יצרתי לעצמי טווח חיים רק באזורים שבהם מרגיש לי בטוח אבל מאד קשה לי לחיות עם זה - אז רציתי לדעת זה נקרא אגרופוביה מה שיש לי? או שאלא תחושות והתנהגות "נורמלית" לאדם שסובל מחרדה? אני שואלת כי קראתי שאגרופוביה מהיותה פוביה ספציפית זו בעיה שיותר קשה לצאת ממנה מהפרעות חרדה מוכללות וזה ממש מלחיץ אותי, לכן חשוב לי לנסות להבין מה עובר עליי בהגדרה הרפואית נפשית כרגע.. מבחינת הטיפול התרופתי האסיוול מרגיע לשעה שעתיים וזהו והרמוטיב עדיין לא ממש מועיל במשהו (אולי מפאת הזמן הקצר שאני נוטלת אותו) בשאיפה שיועיל, הידרדרות נוספת חדשה שתופסת אותי לאחרונה זה כאבי ראש נוראיים ותחושת אטימות בראש ממש כמו ראש חלול שתופס אותי כל אימת שאני נזכרת בחרדות (ואני כל היום חושבת על זה) ובמיוחד על זה שאני לא מסוגלת לנהוג לבד כרגע וזה מעייף אותי ממש מעייף אותי גם פיזית וגם נפשית.. אשמח לתגובה והתייחסות מה עליי לעשות תודה מראש מיטל

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • את מפרטת מאד סבל מתמשך שהוא כל כך מוכר, ויש לו פתרון יעיל, רק שצריך להיעזר בו. הפרעת חרדה פוגעת בהרבה מאד אנשים (סקר ב- 2012 הראה כי כ- 5% מהאוכלוסייה בישראל) סובלים מהפרעת חרדה. ניתן להעריך כי השיעור כנראה גבוה יותר. חרדה מהסוג שאת מתארת (panic disorder) מופיע ממש כפי שאת מתארת ביום בהיר אחד, לרוב ללא סיבה בצורה של התקף חרדה קצר משך הגורם לסבל קשה. כשההתקפים חוזרים ונשנים הקרבן מתחיל ליצור התניות ולחשוש מכל מיני מצבים (זה הבסיס לאגורפוביה). בספרות מקובל לתאר פחד ממקומות פתוחים, או פחד לצאת מהבית (=אגורפוביה), אבל מה שאת מתארת מוכר לי נפוץ עוד יותר, חשש להתרחק מהבית, חשש לנהוג בכבישים סואנים, על גשרים, ועוד כעל מיני פחדים חסרי הגיון. למרות חוסר ההגיון האדם מתחיל לפתח התנהגות של הימנעות (מהמצבים שמהם פוחדים), וזו מחמירה את הסבל וגוררת נכות נפשית. טיפולים פסיכולוגיים ב- CBT יכולים לתת כלים טובים מאד להלחם בהימנעויות, ואף להפחית את החרדה, אבל לצערנו זה כרוך במאבק בלתי פוסק ומאד מייגע רק כדי להמשיך לתפקד באופן תקין. יש מיעוט שמצליחים להעזר בכלים שנותן ה- CBT, ולהגיע לאיזון תקין, אך רבים מאד לא מצליחים בכך מסיבות שונות. הטיפול היעיל ביותר למצבים אלו הוא בתרופות נוגדות דיכאון (מסוג SSRI או SNRI). טיפולים תרופתיים אלו יכולים למתן מאד את החרדה, ולפעמים אף לסלק אותה לחלוטין. למרות זאת בהרבה מקרים המטופלים נמנעים מטיפולים תרופתיים אם בגלל חשש מסטיגמה, ואם בגלל דעה מטופשת של להעדיף טיפול "טבעי", או יומרה מטופשת לנסות "לטפל מהשורש" בבעיה. התוצאה היא פניה לכל מיני רמאויות הנמכרות תחת שם הקוד "טבעי". שיטות שאין להן כל יעילות, אך הן טובות כדי לבזבז זמן וכסף. מה שעליך לעשות הוא לפנות לפסיכיאטר ולקבל את הטיפול שהוא באמת יעיל למצב שלך.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • נלחמת בחרדות קשות
  • מיטל
  • 15/06/2018 19:56
  • ד"ר הרמן קודם כל תודה על המענה אבל שני דברים שרציתי לדעת זה א. האם לדעתך להמשיך להלחם בזה ולנסות לנהוג למרות הרעד ברגליים (משהו בי לא מוכן לוותר למרות הסבל והקושי הרב) האם יכולה להווצר החמרה במצבי כתוצאה מהרצון להלחם ולא לוותר? שגעון? מחלת נפש?? ב. התחלתי טיפול ברמוטיב ואסיוול שהומלצו עי פסיכאטר האם לדעתך זה לא ייבצע את התוצאה הרצויה כמו תרופות ממשפחת ה ssri?

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • הדבר הכי נכון לעשות במצב כשלך הוא להמשיך להאבק. את נלחמת על החופש שלך !. אין חשש שעקב המאבק תתפתח אצלך מחלת נפש. מחשבה כזו היא מסוג "מחשבות זבל" שהמוח מייצר עקב החרדה. רמוטיב אינו מותווה כנגד התקפי חרדה, יש מעט מקרים בהם זה עזר, אך ראיתי אכזבות. אם כבר התחלת כדאי להמשיך ולתת לזה צ'אנס לפעול, אך יש ליטול מינון מקסימלי 500 מ"ג ביום (אני לרוב ממליץ אף לעלות ל- 1000) משך 6 שבועות לפחות. אם לא תראי שמתחיל שיפור לאחר תקופה זו יש לשקול מעבר לתרופות נוגדות דיכאון, תוך יעוץ עם הפסיכיאטר שלך.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
רופאים בתחום
ד"ר טוביה בן גל ד"ר טוביה בן גל
מנהל היחידה לאי ספיקת לב, מרכז רפואי רבין קרא עוד

בריאות זה אינפומד – אתר רפואה המקיף בישראל