זוללים בעצבים: כיצד מטפלים באכילה רגשית?

מדוע אנחנו משתמשים באוכל כפיצוי רגשי, מדוע דיאטה היא לא הפתרון וכיצד מטפלים במקור הבעיה המסכלת את תהליך הירידה במשקל? התשובה: טיפול התנהגותי קוגניטיבי  

אלו מאתנו שמתמודדים עם בעיות משקל, שואלים את עצמם כיצד יתכן שדווקא בתחום אכילת יתר, אנחנו לא מצליחים לעמוד בהחלטות שלנו לאכול מה שנכון לנו, לאכול בריא ובכמויות קטנות ו"לעשות דיאטה" כמו שצריך? הרי בתחומים רבים בחיינו היכולת שלנו לעמוד בהחלטות הינה סבירה פלוס ולעיתים אף מצוינת, אז למה דווקא בעניין האוכל והמשקל אנחנו לא מצליחים לעמוד ביעדים שלנו?

איך זה שאחרי הסתערות על דיאטות שונות ומשונות, שהבטיחו להביא אותנו ליעד המיוחל, ביקורים אצל דיאטניות, השתתפות בקבוצות תמיכה ודם-יזע-ודמעות בחדר הכושר, אנחנו עדיין תקועים במשקל שכבד עלינו? והכי מפתיע, כיצד יתכן שגם אם הצלחנו להגיע ליעד בזכות כל ההשקעה והמאמצים -  הדבר לא החזיק לטווח הארוך ושוב נמצא את עצמנו בנקודת ההתחלה, כבדים ומתוסכלים? מה קרה? או יותר נכון, מה לא קרה?

מושיטים את היד לעוגה

אלה בעלי רמת המודעות הגבוהה יחסית, יודעים שלפעמים האכילה הינה אכילה רגשית, ונועדה למלא את הבור בנשמה, כדי לא להרגיש את הכאב, הקושי, האכזבה, הריקנות, החרדה, העצבות, הבדידות , הכעס (תרגישו חופשי לבחור את הרגש הנכון לכם במיוחד). 

אנחנו יודעים היטב שסלט עדיף על פיצה ושג'ינס מידה 40 הרבה יותר "טעים" מבורקס,  אבל זה לא ממש עוזר לנו ולא תמיד יש את היכולת לעצור את היד שמושטת לעוגה  או אל חפיסת השוקולד.

אנחנו ממלאים את עצמנו בדברים, שעשויים, אומנם, להעניק לנו תחושת נחת רגעית, אבל עלולים גם לגרום לנו לחוש מלאות יתר ואי נוחות פיזית מנטלית ורגשית. אחרי האוכל יגיעו תחושות של אשמה, כעס עצמי, תסכול, ואכזבה מעצמנו, עד ששוב נשלח את היד לעוד חתיכת עוגת גבינת שמנת כדי להרגיע את אותן תחושות קשות שהתעוררו בנו מחדש. אז מה קורה פה? מה מניע את מעגל ההרס הזה והכי חשוב – מה יכול להפסיק אותו?

טעות בחשבון פשוט

לפעמים אנו נוטים לנתח באופן שגוי אירועים שונים שאנו חווים בחיינו ושגורם לנו לתחושות שליליות. תחושות אלו הולכות ומתעצמות מיום ליום על ידי הניתוח האוטומטי המעוות והשגוי של המתרחש מסביבנו. 

במצבים בהם אנו חשים תחושות שליליות אלו, אנו נוטים לחפש גורם שישפר את מצב רוחנו - מקור פיצוי. מכיוון שיצרנו במהלך השנים קשר לוגי מוטעה, לא פחות מטעות בחשבון פשוט, שעל פיו האוכל יכול לשמש אותו גורם מפצה, אנו פונים אליו ברגעים אלו, עולים במשקל ונכנסים שוב ושוב לאותו מעגל אכילה הרסני.

שיטת הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי מתבססת על ההבנה שבעיית עודף משקל יכולה להיפתר רק דרך טיפול במקור הבעיה – דרך הראש ולא דרך הבטן. המוח שלנו הוא "מפעל", שקולט גירויים מבחוץ, מעבד אותם ומייצר דפוסי חשיבה בהתאם לפרשנות שאנו מפעילים במודע או שלא במודע. דפוסי החשיבה המוטעים  שהמוח  מייצר גורמים לנו לנתח אירועים בחיים באופן שלילי, וכך גורמים להרגשה שלילית שמובילה לאכילה מתוך מנגנון של פיצוי . באותו אופן המוח מזהה צרכים נפשיים, מצב רוח ירוד, מתח, עצבנות, שעמום..ומכאן  מפנה אותנו לאכילה בלתי מבוקרת מתוך מנגנון של פיצוי.

אם נפסיק להשתמש באוכל כפיצוי – נצליח לרדת במשקל. שכן, אנו לא עולים במשקל כתוצאה מאכילה ברגעי רעב פיזיולוגי, ולפיכך "דיאטה" המתמקדת באוכל מפספסת את מקור הבעיה האמיתי. 

שיטת הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי, שמותאמת לטיפול באוכלוסיה בריאה הסובלת מעודף משקל, מתמקדת בזיהוי אכילה כמנגנון של פיצוי, מקנה דרכי התמודדות חלופיות למצבים בהם חשים דכדוך ומשפרת את האופן בו חושבים ומנתחים את החיים. שינוי דפוסי חשיבה שליליים ומוטעים מוביל בהכרח לניתוח נכון של המציאות, לשיפור מצב הרוח ומכאן לצמצום הפנייה לאוכל.

להלן עשרה דפוסי חשיבה נפוצים, שמכשילים את תהליך הירידה במשקל: 

אנשים שתופסים את הדיאטה כ"מבצע" -  מה שאומר בצורה לא מודעת שלמבצע הזה יש התחלה אמצע וסוף. (בדרך כלל הם אלה שמומחים ,שעברו כבר את כול הדיאטות בעולם).

אנשים בעלי חשיבה פסימית – "אני אף פעם לא מצליח אני חלש אופי".

אנשים בעלי חשיבה פרפקציוניסטית -  חשיבה של הכול או לא כלום, המתרגמת כול שגיאה קטנה לחוסר שלמות וכישלון.

אנשים עם חשיבה של "מגיע לי" - שבעבורם האוכל הוא פיצוי; "הצלחתי במבחן אז מגיע לי עוגה".

אנשים עם חשיבה לא מציאותית -  אדם שרוצה לרדת 10 קילוגרמים בעשרה ימים או מישהי שרוצה להיכנס לג'ינס מגיל 18, בלי קשר לגילה, להריונות שעברה וכו'.

אלה שמשליכים את כל האחריות על כוח עליון -  "יש לי גנים כאלה; זה הטבע שלי, לכן זה לא בשליטתי".

אנשים בעלי נטייה להסקת מסקנות -  במקום לבדוק את הבעיה הקונקרטית:  "בכל פעם שאני עושה דיאטה, אני נהיית עצבנית"  או "בכל פעם שאני מתחיל ללכת, יש לי שלפוחיות ברגליים".

זה שמתחיל במצווה ואומרים לו גמור - "כבר התחלתי לאכול חתיכה מהעוגה והנזק נגרם, אז אוכל כבר את כולה ואהנה כי הדיאטה כבר ממילא נכשלה".

אנשים בעלי הערכה עצמית נמוכה - הנוהגים להפחית מערכו של כל הישג שלהם: "במקרה הייתי חזקה השבוע...זה רק במקרה.."

בעלי הראייה הקטסטרופאלית - שבטוחים שכל חריגה פגעה להם בבריאות ובתהליך כולו. 

הטענה כי עלינו במשקל כיוון שאכלנו יותר ממה שהותר לנו היא נכונה, אולם לא מתמודדת ישירות עם הבעיה. ההתמקדות לפיכך בתפריט בלבד היא שולית, תורמת להעצמת הייאוש ולהעמקת חוסר ההבנה של שורש הבעיה.

איננו אוכלים ועולים במשקל בגלל רעב פיזיולוגי, כשאנו רעבים פיזיולוגית אנחנו אוכלים ושבעים!  אנחנו לא עולים במשקל בגלל מה שאנו אוכלים – אנחנו עולים במשקל בגלל מה שאוכל אותנו. 

אנחנו עולים במשקל בכל אותם מצבים טעונים ולא נוחים; כשאנו מצוברחים, שהיה לנו יום קשה, כשאנחנו בודדים, עצובים, כועסים ,ריקניים או לא נאהבים. חלקנו אוכלים ברגעי עייפות, התרגשויות כישלונות וגם אחרי הצלחות; עבור חלק מאתנו האוכל מהווה  "החבר האמיתי" - זה שבשעת צרה הוא המנחם, המושיע הגואל, שמשמש "פתרון לבעיה".

הדרך להתמודדות עם אכילת יתר מתחילה אם כך, בהפחתת הרגשות המכאיבים המפנים אותנו לאיתור מקור פיצוי- האוכל. הפחתת רגשות אלו אפשרית רק לאחר זיהוי האופן שבו אנו חושבים, ושינויי הרגלי החשיבה המוטעים שלנו.