|
תאור
הפרעות בתפקוד המיני שכיחות יותר באורח ניכר משנהגנו לחשוב בעבר. במחקר שנערך בשנת 1994 במגמה לבדוק את מצב הבריאות של הגברים המבוגרים שבמדינת מסצ'וסטס בארצות הברית, מצאו פלדמן וחבריו כי למעלה ממחצית הגברים שעברו את גיל ה-40, ואשר אצל רובם לא אובחנה מחלה כלשהי, לקו בהפרעה כלשהי בזיקפה. במחקרים אחרים בקרב מטופלים במרפאות קהילתיות נמצא כי שיעורי הלוקים בהפרעות בתפקוד המיני גדולים עוד יותר, וזאת בשל מחלות ותרופות שיידונו להלן.
מטופלים אינם נוהגים לדבר עם רופא המשפחה על הפרעות בתפקוד המיני, בהניחם שאין זה תפקידו ומתוך חשש שתיפגע תדמיתם. הרופא אף הוא חושש לפגוע במטופל ואינו שואל במפורש על הפרעות בתפקוד המיני, וכך נוצר בין המטופל לרופא "קשר של שתיקה" בנוגע להפרעה בתפקוד המיני בכלל, ולגבי הפרעות בזיקפה בפרט. אין ספק ששומה על הרופא הראשוני לעמוד לרשות מטופליו ולעזור להם בטיפול בהפרעות אלה כחלק מהטיפול הכולל.
גורמים לבעיות בתפקוד המיני: שפע של מחלות ובעיות גורמות להפרעות בתפקוד המיני. בעבר סווגו גורמים אלה על פי מקורם: רגשי-נפשי וסומאטי-גופני. היום אנו מבינים שהפרדה זו מלאכותית, שהקשר בין הגוף לנפש הדוק מאוד ואינו ניתן להפרדה.
הסיבות להפרעה מגוונות:
- לחץ נפשי, בעיות אישיות ובזוגיות, חרדת ביצוע (פחד מכישלון מיני וכו');
- מחלות שכיחות כגון סוכרת, לחץ-דם גבוה, שומנים בדם (היפרליפדימיה), הסתיידות וטרשת של עורקי הגוף (אתרוסקלרוזיס). המכנה המשותף למחלות אלה הוא שכולן פוגעות בזרימת הדם לאיבר המין ובשל כך עלולות לפגוע בתפקוד המיני. כך גם לגבי הטיפול במחלות הללו באמצעות תרופות (חוסמי ביתא, תרופות להורדת ריכוז שומנים, תרופות משתנות ועוד).
- בעיות בעצבוב כמו לאחר פריצת דיסק שדרתי, או לאחר ניתוח באגן או הקרנה.
- דיכאון וחרדה הן מחלות שכיחות, ואחד מסימניהן הבולטים הוא ירידה בחשק המיני ובתפקוד המיני. גם הטיפול באמצעות התרופות החדישות (SSRI) גורם להחמרת הבעיה וזו אחת מהשפעות הלוואי שלו.
- מחלת לב והטיפול בה עשויים אף הם לפגוע בתפקוד המיני. כיום ברור כי אדם שחווה אירוע לב יכול לחזור לתפקוד מיני רגיל, הוא רק צריך עזרה ועידוד. קיום יחסי מין אינו דורש מאמץ גדול יותר מעליית שתי קומות ברגל. לכן יש לעודד את המטופל לחזור לפעילות המינית ולשכנעו שאין בכך סיכון מהותי.
- תרופות כגון תרופות להרגעה, להורדת חומציות הקיבה, כימותרפיה, הורמונים למיניהם עלולות לפגוע בתפקוד המיני.
טיפול: יש מגוון רחב של טיפולים כדי לסייע ללוקים בבעיית זיקפה. טיפול הקו הראשון ניתן כיום בעזרת ויאגרה (סילדנפיל), לוויטרה (ורדנאפיל) או סיאליס (טדאלאפיל). תרופות אלה נמכרות בבתי המרקחת של מרבית הקופות, וכל רופא רשאי לרושמן בהוריה המתאימה. לתרופות מקבוצה זו השפעות לוואי קלות וחולפות: מעט סומק בפנים, ירידה קלה בלחץ-הדם אשר ייתכן שתתבטא בתחושת סחרחורת, בחולשה מזערית ובבחילה במידה מועטה. רוב התופעות חולפות עוד לפני שמתחילים לקיים יחסי מין (כעבור כשעה). כמעט שאין מטופלים אשר השפעות הלוואי של התרופות היו קשות עד שמנעו מהם לנוטלן שוב. התרופות אסורות בהחלט לנוטלי תרופות המכילות ניטריטים (תרופות להגדלת זרימת דם כלילית אצל חולי לב), ולכל מי שמצבו הגופני, הרפואי או הנפשי מונע ממנו לקיים יחסי מין.
מטופל שיש לו הוריית נגד לטיפול פומי באחת מהתרופות הנ"ל, או שנמצא כי איננה מועילה לו, ניתן לעזור לו על ידי הזרקה ישירה לגופים המחילתיים של הפין, חומרים הפעילים על כלי דם. אנו מלמדים את המטופל או את בת זוגו להזריק לעצמם. אפשר להיעזר גם במשאבת ואקום היוצרת זיקפה המשתמרת על ידי טבעת בבסיס הפין.
אם כל הטיפולים שצוינו לעיל כשלו, מומלץ מאוד לשקול ניתוח להשתלת תותב לאיבר המין. מדובר בניתוח פשוט שסיכוייו להצליח טובים מאוד. מעורבות של הרופא הראשוני בהחלטה ובטיפול משפרת מאוד את סיכויי ההצלחה, ומעלה את נכונות המטופלים ובנות זוגם לקבל טיפול.
אפשר לטפל בהפרעות בתפקוד המיני. מתפקידו של הרופא הראשוני לאבחנן ולרוב יש באפשרותו גם לטפל בהן. מכל מקום, בכל בית חולים גדול קיימת מרפאה לטיפול בהפרעות אלה.
ד"ר יצחק בן ציון
|
