הליקובקטר פילורי (helicobacter pylori)

תאור

הליקובקטר פילורי הוא חיידק גרם-שלילי בעל צורה לוליינית ושוטונים המאפשרים לו לנוע. החיידק תואר לראשונה בשנת 1983 על ידי צמד חוקרים אוסטרליים בשם כריס וורן ובארי מרשל אשר זכו על תגליתם בפרס נובל לשנת 2005.

חיידק זה נחשב לגורם העיקרי של דלקת כרונית של הקיבה (גסטריטיס) ולכיב עיכולי של התריסריון והקיבה. בנוסף, קיים קשר סיבתי בין נוכחות זיהום מהחיידק לבין התפתחות סרטן הקיבה, סרטן הלימפה מסוג MALT של הקיבה, וייתכן אף מחלות מחוץ למערכת העיכול, כמו מחלת לב טרשתית, מחלות כלי דם, מחלות עור ועוד.

הוכח מעבר לכל ספק כי חיסול החיידק אצל חולים שלקו בכיב עיכולי מונע באופן משמעותי הישנות של מחלת הכיב.

הליקובקטר פילורי הוא המזהם הנפוץ ביותר בעולם, והוא מצוי בלמעלה ממחצית האוכלוסייה בעולם, אולם רק אצל שיעור קטן מאלו שזוהמו בחיידק, מופיעים תסמיני מחלה כלשהי.

ההידבקות בחיידק מתרחשת לרוב כבר בגיל הילדות וצורת ההעברה היא קרוב לוודאי מן הצואה לפה או מפה לפה. גורמי הסיכון העיקריים להידבקות: מצב חברתי כלכלי נמוך, צפיפות דיור ותנאי היגיינה ירודים. זו כנראה הסיבה שבארצות מתפתחות ניתן למצוא שיעור גבוה של זיהום כבר בגיל הילדות, בעוד שבארצות מפותחות קיימת עלייה הדרגתית עם הגיל בשכיחות הזיהום.

המחלה העיקרית הנגרמת על ידי הליקובקטר פילורי היא מחלת הכיב העיכולי. קיימים מספר מנגנונים שבהם גורם החיידק נזק לרירית הקיבה. מנגנונים אלו כוללים:

1. נזק ישיר מחומרים המופרשים על ידי החיידק, כגון האנזים אוראזה המביא ליצירת אמוניה, אנזימים נוספים כמו ליפאזה ופרוטאזה, רעלן המכונה VacA וחלבון המכונה CagA

2. נזק הנובע מן התגובה החיסונית המתרחשת עקב הזיהום

3. נזק הנובע משינויים הורמוניים מקומיים ברירית, בעיקר מהפחתה בייצור ההורמון סומטוסטטין ועלייה בייצור ההורמון גסטרין, הגורמים להגברת הפרשת חומצת מלח בקיבה

הליקובקטר פילורי וסרטן
כאמור נמצא קשר סיבתי בין זיהום מהליקובקטר פילורי לבין סרטן הלימפה מסוג MALT, והטיפול הראשוני בסרטן זה הוא חיסול החיידק, ומעקב. בנוסף, ממחקרים אפידמיולוגיים עלה כי קיים קשר סיבתי בין הליקובקטר פילורי לבין סרטן הקיבה. באזורים גיאוגרפיים שבהם שכיח הזיהום בגיל צעיר, כמו מדינות דרום אמריקה ומזרח אירופה, יש שיעור גבוה יחסית של סרטן הקיבה, והירידה בשכיחות סרטן הקיבה במדינות המערב, מתרחשת במקביל לירידה בשכיחות הזיהום מהליקובקטר פילורי.

שיעור הזיהום מהליקובקטר פילורי גבוה באופן ניכר בקרב חולי סרטן הקיבה בהשוואה לאוכלוסייה הבריאה ובמחקרים בבעלי חיים נמצא כי ניתן להשרות התפתחות גידולים בקיבה באמצעות הדבקתם בהליקובקטר פילורי. למרות נתונים אלו, אין המלצה גורפת לאתר את כל נשאי החיידק הבריאים לשם טיפול.

תרופות לטיפול בהליקובקטר פילורי:
אומפרדקס

ד"ר מנחם מושקוביץ

האנציקלופדיה הישראלית לרפואה
הוצאת ידיעות ספרים 2007

אבחון הזיהום מהליקובקטר פילורי מבוסס על איתור החיידק בדגימת רקמה (ביופסיה) המותקנת בעת ביצוע אנדוסקופיה, או בשיטות שאינן פולשניות. צביעה מיקרוסקופית של הדגימה מדויקת מאוד, אך נדרש זמן רב עד לקבלת התשובה. תבחין אוריאזה מהיר מבוסס על נוכחות האנזים אוריאזה המופרש על ידי הליקובקטר פילורי. הבדיקה מדויקת ומספקת תשובה מהירה, מייד לאחר תום האנדוסקופיה. בידוד החיידק בתרבית קשה לביצוע, דורש זמן רב ואינו מדויק.

השיטות שאינן פולשניות כוללות איתור נוגדנים להליקובקטר פילורי בנסיוב, בדיקת נשיפה עם שינן (אוריאה) המסומנת עם פחמן C13 (לא רדיואקטיבי) או C14 (רדיואקטיבי), ובדיקת אנטיגן החיידק בצואה (HPSA). איתור הנוגדנים קל לביצוע אך אינו מדויק דיו, ואינו מוכיח זיהום פעיל. בדיקת הנשיפה נוחה לביצוע, מדויקת מאוד ומספקת תשובה מהירה.

לא בכל זיהום בהליקובקטר פילורי יש צורך בטיפול, ויש להתייעץ עם רופא מומחה. הקהילה הרפואית הבינלאומית גיבשה הוריות לטיפול. אלה העיקריות: חולי כיב עיכולי, חולים שלקו בלימפומה של הקיבה, וחולי סרטן הקיבה או בני משפחה מדרגה ראשונה.

כיום כולל הטיפול שתי תרופות אנטיביוטיות (אמוקסיצילין או מטרונידאזול וקלריתרומיצין) בשילוב עם תרופה המפחיתה את הפרשת החומצה, ממשפחת התרופות מעכבות משאבת המימן (PPI). טיפול זה נמצא יעיל לחיסול החיידק בשיעור שבין 90%-70% מן המקרים.