|
בדיקות מחלות זיהומיות
טיפוסיות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
לבדיקות וירולוגיה
לבדיקות בקטריולוגיה
לבדיקות סרולוגיה
לבדיקות סרולוגיות
של הדם
לבדיקות המטולוגיה
של הדם
לבדיקות המטולוגיה
|
מחלות זיהומיות (infectious diseases)
מגוון רחב ביותר של חיידקים,
נגיפים (וירוסים),
פטריות
וטפילים
(הכוללים
חד-תאיים
ותולעים),
הנקראים יחד מיקרואורגניזמים
(או מיקרובים), יכולים
להתקיים בגוף כדיירי משנה בלתי מזיקים או כפולשים הגורמים
למחלה.
סוגים
רבים של חיידקים חיים על פני העור,
בנרתיק,
בפה או במעי
בלי להזיק. לעומת
זאת, רוב האיברים בגוף ונוזלי הגוף הם עקרים (סטריליים) ובמצב תקין אין
למצוא בהם מיקרואורגניזמים. במצב התקין, מגינה מערכת
החיסון מפני זיהום.
היצורים הפולשים מוכחדים לפני שהם מספיקים להתרבות במידה שיש בה לגרום
למחלה, אולם כאשר מערכת החיסון לקויה, או כאשר המיקרואורגניזמים פולשים
בכמות מספקת עלולה להיווצר מחלה זיהומית.
מה עלול להשתבש ?
מחלה זיהומית, כאמור, נגרמת כאשר הגוף אינו מצליח להגן מפני הגורם הפולש
בגלל חולשה של מערכת החיסון או כאשר כמות המיקרובים הפולשים עולה על
יכולת הטיפול של מנגנון החיסון.
זיהומים קשים במיוחד עלולים להתרחש כאשר
מערכת החיסון לקויה במידה קשה, כמו בחולים שמספר תאי
הדם הלבנים שלהם
ירודה במיוחד (כמו לאחר טיפול כמותרפי),
בחולי איידס,
בחולים שעברו כריתת
טחול
ובחולים שמקבלים טיפול המדכא את מערכת החיסון (סטרואידים
וחולים
לאחר השתלת איברים). זיהום יכול לפגוע בכל הגוף (כמו ברוב המחלות
הנגיפיות ובמחלות בהן מתפשטים החיידקים בזרם הדם),
או בחלק מסוים בגוף
(כמו זיהום פצע,
דלקת
ריאות, דלקת
בדרכי
השתן וכדומה). חלקים מסוימים של
הגוף רגישים לזיהומים יותר מאחרים: למשל, זיהומים בדרכי השתן שכיחים
יותר
מזיהומים בעצמות.
התסמינים
ותוצאות המחלה תלויים באורגניזם
התוקף ובחלקי
הגוף הנפגעים. חלק מן התסמינים הם תוצאה של הנזק הנגרם לרקמות
הגוף על
ידי רעלנים
או חלקים אחרים של המיקרוב
עצמו, אולם במקרים רבים נובעים
התסמינים דווקא מפעילות מערכת החיסון נגד הפולש הזר.
רוב הזיהומים
החיידקיים והנגיפיים גורמים
לעליה בחום
הגוף. במקרים רבים
גורם הפולש הזר לדלקת. הדלקת מהווה למעשה את תגובת מערכת
החיסון כנגד
הפולש הזר. דלקת מקומית מאופיינת באודם,
נפיחות,
כאב, וחום מקומי
ברקמה
הפגועה. תסמינים מערכתיים של דלקת כוללים עליה בחום הגוף, חולשה, חוסר
תיאבון, ובמקרים קיצוניים יותר דופק
מהיר, נשימה
מהירה, ובמקרים חמורים
עוד יותר - ירידה חדה
בלחץ
הדם ופגיעה במערכות הגוף השונות.
כיצד מסייעות הבדיקות ?
ספירת
דם משמשת לאבחון
דלקת באופן כללי, אולם אינה מרמזת על מקור הזיהום
או סוג
הגורם המזהם. כדי לאבחן בצורה מדויקת מחלה זיהומית, יש לאבחן את
מקום חדירת הגורם המזהם, את אתר הזיהום ואת הגורם המזהם עצמו.
בדיקות הדמיה,
כגון צילום, בדיקה
על-קולית וטומוגרפיה
ממוחשבת (CT)
מסייעים
בגילוי אתר החדירה ואתר הזיהום. תרביות עשויות לסייע בזיהוי הגורם המזהם.
חיידקים
ופטריות
שונים צומחים ברקמות רבות באופן טבעי באדם הבריא ואז הם
מכונים "הפלורה הטבעית". מסיבה זו משתדלים לקחת תרביות מאתרים שבדרך
כלל
הם עקרים ואין בהם צמיחת חיידקים או גורמים מזהמים אחרים. מקומות כאלה
הם
הדם,
השתן,
וחלק גדול מנוזלי הגוף הפנימיים האחרים. כאשר נוטלים תרבית
דרך העור,
הפה, פי
הטבעת או פתחי גוף אחרים מתייחסים לחיידק או לפטריה
שצומחים במהירות. חלק מהחיידקים, כמו חיידק הקולי, עשויים להיות חלק
מהפלורה הטבעית של הצואה,
אבל חיידק זה הוא כמעט תמיד סימן
לזיהום כאשר
הוא מבודד מהדם. לעומת זאת, כמות קטנה של חיידק הקולי יכולה להימצא גם
בשתן התקין, ואילו כמות גדולה היא כמעט תמיד אבחנתית לזיהום
בדרכי
השתן.
חלק מהחיידקים, הפטריות וכמעט כל הנגיפים
קשה להצמיח בתרבית במעבדה, ועל
כן משתמשים בשיטות אחרות על מנת לזהות אותם. השיטה המקובלת ביותר היא
הבדיקה הסרולוגית,
בה בודקים נוכחות אנטיגן
או נוגדן
לגורם מזהם ספציפי.
כמו כן ניתן לבצע צביעה מיוחדת על פיסת רקמה
שניטלה באמצעות ביופסיה
ולראות את הגורם המזהם במיקרוסקופ רגיל או במיקרוסקופ
אלקטרוני.
|