הזדקנות אינה מחייבת חיים עם כאב, זאת על פי ההנחיות החדשות של
האגודה האמריקאית לגריאטריה, שפורסמו השבוע בפגישה השנתית של האגודה
שנערכה בוושינגטון.

כ 86% מן הקשישים סובלים ממחלה כרונית אחת לפחות שעשויה לגרום כאב,
ודווקא הם אלה שאינם זוכים, ברוב המקרים, לטיפול מתאים.

קילה הר, פרופסור לסיעוד מאוניברסיטת איווה, טוענת שקיים מיתוס
לפיו ככל שהאדם מזדקן, הוא צפוי לסבול יותר מכאבים ועליו ללמוד
לחיות אתם. דבר זה אינו נכון, לדעתה. עם מגוון הטיפולים הקיים היום,
ניתן לשכך את הכאב לרמה כזו שלא תפגע באיכות החיים של הקשיש.

בהנחיות יש התייחסות גם לקשישים הסובלים משיטיון או ממחלת
אלצהיימר. אנשים אלה מתקשים לתאר את כאביהם. ההנחיות מסבירות כיצד
ניתן לפרש התנהגויות מסוימות, כגון העוויות, התנועעות קדימה ואחורה
או פסיעה הלוך ושוב, כביטוי לכאב. לדוגמה: פסיעה הלוך ושוב שמתחילה
באופן פתאומי יכולה להצביע על זיהום בדרכי השתן, עצירות או פצעי
לחץ.

בין ההנחיות לרופאים:
התייחס לכל כאב שפוגע בתפקוד הגופני או הפסיכולוגי או באיכות
החיים כאל בעיה משמעותית.
שימוש באינבו (פלצבו) בקשישים אינו אתי.
פאראצטאמול (אקמול, דקסמול) היא התרופה המתאימה ביותר לכאבי שלד
ושרירים קלים עד מתונים.
התרופות החדישות יותר, כגון רופקוקסיב (ויוקס) או סלקוקסיב
(סלקוקס, סלברה), מתאימות לקשישים הזקוקים לטיפול ממושך עם נוגדי
דלקת, ושאינם סובלים ממחלת לב.
אופיאטים, כגון אוקסיקודון (אוקסיקונטין, פרקודאן) הם משככי כאב
יעילים, אין סיכון רב שיגרמו להתמכרות, ויש להם פחות תופעות לוואי
בקשישים.

ההנחיות מופיעות באתרים:
www.americangeriatrics.org
www.healthinaging.org

Intelihealth.com/news
May 09, 2002

[11/05/2002]