אחת מתופעות הלוואי של disothiazide היא היפרקלצמיה, ואחת ההתוויות למתן fusid היא היפרקלצמיה. אם שניהם משתנים, מהו ההבדל ביניהם מבחינת ההשפעה על הפיזיולוגיה של מערכת השתן?

הכליה מכילה מבנים צינוריים מעוקלים הנקראים נפרונים, המהווים את מערכת הסינון הכלייתי. דיזותיאזיד ופוסיד, שתיהן תרופות משתנות. שתיהן פועלות על איזורים שונים בנפרון הכלייתי, מנגנון פעולתן שונה, ומכאן השוני גם בתופעות הלוואי שלהן ובשימושים הרפואיים שלהן. דיזותיאזיד מעכב ספיגה מחדש, מהשתן לדם, של נתרן וכלור באזור ה- Distal Tubule של הנפרון הכלייתי. עם מלחים אלה אמורים להיספג גם מים. בכך שמעוכבת ספיגתם של המלחים, לא נספגים גם המים, וכך מתבצע שיתון. פוסיד הוא Loop Diuretic, הוא נקשר לטרנספורטר נתרן אשלגן כלור באזור הלולאתי של הנפרון הכלייתי, ובכך מעכב את ספיגתם מחדש של מלחים אלה, מגביר הפרשה של אשלגן, מימן, קלציום, מגנזיום, אמוניום, ביקרבונאט ופוספאט יחד עם מים. משתני הלולאה גורמים להפרשת סידן (קלציום) והתיאזידים מפחיתים את הפרשתו. כך, היפרקלצמיה (סידן גבוה בדם) היא תופעת לוואי של טיפול בתיאזידים. ישנה עלייה חולפת, אסימפטומטית של רמת הסידן בדם בכ-36% מהחולים, החוזרת לנורמה בדרך כלל תוך 4-2 שבועות למרות המשכת הטיפול. לעומת זאת, אחת הגישות הטיפוליות בהיפרקלצמיה (סידן גבוה בדם) נקראת Forced Diuresis כלומר שיתון כפוי: נותנים פוסיד עם נוזלים, ואז החולה משתין הרבה עם הפרשת סידן. לעניין זה אין מקום למתן תיאזידים, אשר מעלים את הסידן בדם. בברכה, ד"ר טלי צ'רנוביצקי - אינפומד