זוגיות בצל החולי: מתמודדים עם מחלה כרונית

כשם שאי אפשר לחזות בעיות בריאותיות ומחלות, כך אי אפשר לחזות את השפעתן על הזוגיות. בעוד שתמיכה של בן או בת הזוג חיוניים בהתמודדות עם מחלה כרונית, היא אינה קלה בהכרח לצד השני. על החיים הזוגיים בצד המחלה

כתבה פרסומית כתבת חסות


תאריך עדכון: 18/12/2014

כשם שאי אפשר לחזות בעיות בריאותיות ומחלות, כך אי אפשר לחזות את השפעתן על הזוגיות. בעוד שתמיכה של בן או בת הזוג חיוניים בהתמודדות עם מחלה כרונית, היא אינה קלה בהכרח לצד השני. על החיים הזוגיים בצד המחלה


כשחושבים על האהבה התמונה הרגילה שעולה בעיני רוחנו היא בדרך כלל ורודה, במובן של מושלמת. בני הזוג צועדים יד ביד אל מול השקיעה, ולא צולעים אליה, חלילה. הם מתחבקים צמודים על ספה רגילה ואינם מופרדים בגלל ציוד הנשמה או כיסא גלגלים, למשל. בתמונות האינטימיות ממש הם במיטה רגילה, אינם מוגבלים בתנוחות שהם יכולים לממש או שאינם נתקלים כלל בבעיה לקיים יחסי מין.


אהבה היא מערכת יחסים מורכבת, הדורשת מרחב אינטימי מוגן שבו התקשורת נעשית בפתיחות ובגילוי לב, וכרוכה במתן אמון. היא נחשבת למלאכת מחשבת עדינה וממושכת עוד לפני שחושפים אותה למשברים פתאומיים באמצע החיים, וגם מבלי שמעמידים אותה במבחן תנאים מגבילים כלשהם. מה קורה, אם כך, כשבני הזוג עצמם סובלים מלקות או מגבלה כלשהי שמחייבת אותם להתמודד אתה קודם בעצמם עוד לפני שהם חושפים אותה לפני בני הזוג הפוטנציאליים? ומה קורה כשהמחלה הכרונית פורצת באמצע האהבה?


עצות לכרוניקה חדשה של זוגיות ואהבה


אי אפשר לעולם לחזות בריאות טובה ולכן גם אי אפשר לצפות תגובות של בני זוג למשבר הנובע ממחלה כרונית המתפרצת במהלך מערכת היחסים. ידוע כי קשיי הבריאות מעיקים גם על הקשר עצמו עד כדי כך שהם עלולים להכשיל אותם ולגרום לפרידה, או לדיכאון וסטרס נפשי לבני הזוג המטפלים בבני זוג חולים. אולם, יש צעדים מעשיים שעשויים לעזור ולתת תקווה גם למי שמרגיש אבוד באהבה כזאת, אם רק יגייסו בעצמם מעט יותר סבלנות ומחויבות לתהליך המאתגר.


תקשורת פתוחה במידה


הבסיס לכל קשר טוב הוא תקשורת זורמת ללא מעצורים. כשלא מדברים על בעיה הריחוק הוא בלתי נמנע, וממנו נובעים גם חוסר ביטחון והיעדר אינטימיות. רצוי לזכור שהחולה מתוסכל קודם כל בגלל המוגבלות שלו ולא תמיד יצליח להסביר זאת לבן זוגו. מכך נובעות אי הבנות לא מעטות שהבהרות יכולות לפתור בזמן, כדי להבין מתי כדאי לדבר על כך ומתי החולים כועסים על המחלה ולא על בני זוגם. עם זאת, יותר מדי תקשורת עלול להזיק בדיוק כמו פחות מדי. הציפו בעיות, אבל אל תישארו באזור המוצף רגשית תמיד. קחו מרחק כדי לנשום מדי פעם.


העומס הרגשי דורש הכרה


מחלות כרוניות מלוות לרוב בעומס רגשי מהסוג הכאוב והמדכא. חשוב מאוד לא להתעלם מכך ולא להדחיק זאת בשגרה. אי אפשר להימנע מדיכאון, עצב, ייאוש, אי נעימות, חרדה וכעס בגלל החמרה או תופעות גופניות בלתי צפויות במחלות אלה. אולם היכרות עם עצמכם בזמן כזה והכרה מלאה בזכותכם להרגיש זאת הן צעד נכון לקראת הקלה בעומס. אל תילחמו בעצמכם כשזה קורה. אין טעם להדחיק את המועקה הטבעית הבלתי נמנעת, ובכך אולי תצליחו לנטרל את העוקץ שבה ולהפחית אותה.





כשמאזן הצרכים מופר


מסרים סותרים של בני זוג חולים עלולים לגרום לתסכול לשניכם. אם החולה מרגיש טוב ורוצה לנסות לעשות יותר הוא עלול להתאכזב מכך שלא עוזרים לו כשהוא מרגיש טוב פחות. אם לא מבטאים את הצרכים האמיתיים העלולים להשתנות במהירות אפילו מדי יום, כיצד יבינו אתכם? הרי גם במערכת יחסים אין שוויון מוחלט בנשיאה בנטל החובות, ובמערכת יחסים עם חולה כרוני ברור שיהיה מי שיידרש לעשות יותר. הוא רק צריך לדעת בפני מה הוא עומד ולקבל הנחיות.


התעלמות מסוכנת שמובילה לקריסה


כשמחלה כרונית נמצאת במוקד העניין יש נטייה להמעיט בערך המצוקה הנפשית ומצב הבריאות של בן הזוג המטפל. זה נשמע כמעט קטנוני להתלונן על נדודי שינה, כאבים קלים או להפסיק לעסוק בתחביב שלכם כשבני הזוג שלכם סובלים כל כך ממחלה קשה, אבל ההיגיון טוען אחרת. אם תזניחו את עצמכם ולא תדאגו לרווחתכם הנפשית והפיזית תקרסו, ואז מי יטפל באהוביכם? שימו לב לסימנים המעידים על תשישות גופנית ונפשית, שינויים בתיאבון, במשקל ובהרגלי השינה, דיכאון ועצב, נטייה לחלות בתכיפות גוברת, עצבנות, ייאוש, חוסר תקווה. כל זה אמור להניע אתכם לפנות לטיפול בעצמכם, כדי לא ללכת לאיבוד בתקופה קשה כל כך.


הסתגרות מרצון מבודדת מתמיכה

מחלה כרונית עלולה להוביל לבידוד חברתי מסיבות שונות, בעיקר פיזיות, אם החולה מרותק למתקנים ולביתו. יש קשרים חברתיים ששורדים במהלך המחלה, יש כאלה שניזוקים מהבידוד. אולם אין סיבה שבני הזוג ירגישו אשמים על כך שהם עצמן יכולים לפתח קשרים כאלה בחופשיות יחסית. חשוב לזכור שיש להם צורך בתמיכה בעצמכם, באוזן קשבת וביציאה מהשגרה מדי פעם כדי לשוב בכוחות מחודשים ולא לאבד את הזהות שלהם. כמו כן, היעזרו בחבריכם מדי פעם. אם אתם לא יכולים להגיע אליהם הם ישמחו לבוא אליכם ולהטות כתף לעזרה.


כסף, הבעיה שלא נעים לדבר עליה


אבל מוכרחים, כמובן, לדבר על משאבים ותכנון פיננסי, ולכן רצוי להיעזר בייעוץ מקצועי, גם כדי לדעת את זכויותיכם הסוציאליות. גם אם אתם מבוססים מספיק כדי לאפשר ליקיריכם את כל הנוחות מבלי להיות מוטרדים, רצוי לתכנן לטווח ארוך, משום שהבלתי צפוי עלול לטרוף את הקלפים במקרים של מחלות כרוניות. אם אינם בעלי אמצעים, על אחת כמה וכמה עליכם לתכנן את צעדיכם ולקבל החלטות קשות בנוגע לעבודה, מגורים נשיאה בנטל וכל מה שקשור בפנסיה שלכם. אל תשתהו, משום שכל יום מרחיק אתכם מפתרון כלכלי.


חיזוקים חיוביים להמתיק את החיים


החיים הגישו לכם שקית לימונים, ואין לכם ברירה אלא להוסיף את הסוכר ללימונדה הביתית. חזקו אחד את השני, החמיאו ויצבו את הקשר ביניכם בשיחות ובאהבה, קבעו יחד את סדר העדיפויות החדש שלכם והתייחסו בנדיבות לבני הזוג שלכם, למען הזוגיות שלכם. הרבה יותר קל לעבור הכל כצוות מאוחד ומלוכד.


פורום טיפול זוגי, טיפול משפחתי

 עדית רונן סתר

עדית רונן סתר
עדית רונן-סתר הינה מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת מטעם האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי. את הכשרתה (תואר שני ולימודי הטיפול המשפחתי) עברה באוניברסיטת תל אביב ובמרכז אלומה. כמו כן, עברה הכשרה עוד...

  • הודעה
  • מחבר
  • תאריך / שעה
  • חוסר משיכה בזוגיות
  • יסמין
  • 19/05/2019 16:38
  • שלום, אני בקשר זוגי במשך שבע שנים, מתוכן נשואה שנה. שנינו בגילאי 30+. יש פער ביני ובין בעלי יחסית מהרגע הראשון - לי מאוד חשוב לדאוג לאיך שאני נראית, מאוד לא מזניחה את עצמי, לא מתה על אימונים אבל נהנת מהתוצאות ולכן מקפידה על תדירות גבוהה של ספורט. אוהבת אוכל וכל מה שקשור אליו אך יודעת לעצור את עצמי כשצריך ויודעת לעמוד בפיתויים. הוא - בדיוק ההיפך, ממש בכל רמח איבריו. אנחנו חברים מאוד מאוד טובים, התקשורת מצויינת, אבל בכל מה שקשור למשיכה - פחות. מבחינתי כמובן. במשך שנים רבות סחבתי אותו לאימונים, עשינו דברים ביחד אבל תמיד הרגיש לי שאם אני לא אזום - הוא לא יעשה שום דבר מיוזמתו. אחרי שנים רבות של טיפולים פסיכולוגיים הצלחתי להניח לו ובאמת להבין שזו אחריות מלאה שלו. מהרגע ששוחרר הרסן - הוא עלה בערך 20 קילו. וזה רק הולך ומחמיר. מיותר לציין שאני מתוסכלת מזה ברמות קשות. נורא קשה לנו לחשוב על פרידה בגלל שאנחנו מסתדרים מצויין, ואין איזה פיצוץ או בגידה, אבל אני בטוחה ב - 99% שאני לא אוכל להיות מאושרת או שלמה עם הקשר הזה אף פעם. ואני בטוחה שגם הוא לא רוצה לחיות חיים של שיפוטיות לגבי כל מה שקשור לאוכל. ועדיין, קיים האחוז הבודד הזה בתוך תוכי שמקווה שיקרה אחרת, שהוא כן ירצה בחיים אחרים בשביל עצמו.. ואז מזכירה לעצמי שאם אחרי כל כך הרבה שנים לא קרה כלום.. כנראה גם לא יקרה.. :( אני חושבת שסוג של התרגלתי לחיים בתסכולים, כי ברגע שאני חושבת שלא אראה אותו יותר, אפילו במחיר של השקט הנפשי שארוויח מכך (ובהחלט גם הוא) - מתכווץ לי הלב, ממש כואב. זה מרגיש כאילו אני צריכה להחליט על איזה איבר בא לי לוותר. ואני כבר מותשת מלבכות, כל כך.. כל סופ"ש מתחיל בשיחות על מה עושים, על זה שאנחנו לא רוצים חיים שכאלה, ובסוף בוכים אחד עם השניה, מתוסכלים מהעובדה שאף אחד לא מסוגל לקום וללכת. אני כל כך אוהבת ומעריכה אותו, הוא ממש אדם נדיר, אוהב, מכיל, מפרגן, לא עוקץ, מייעץ, תומך, תמיד תמיד שם בשבילי.. לא היינו בייעוץ זוגי כי התקשורת בינינו מאוד טובה וכל יועצ.ת שניסיתי לשאול אותה האם יש טעם להגיע - אמרה שאם אנחנו מתקשרים אז אין ממש בשביל מה. מסכן הוא ומסכנה אני. החיים שלנו לא זזים מטר קדימה כי הדבר הזה כל הזמן עוצר אותנו. כל הקשר הזה נע סביב האם הוא עולה במשקל או לא. קשה לי עם המחשבה שאני עוצרת אותו (והוא אותי), שיכול להיות שאם היה עם מישהי אחרת כבר היו לו ילדים בשלב זה של החיים. אני מאוד רוצה לפרק את הקשר, לטובת שנינו, אבל אני לא מסוגלת לתאר כמה זה קשה. יחד עם זאת, אני לא רוצה חיים ללא משיכה ותשוקה. אשמח לעצות איך לעשות את זה.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • שלום לך, מהתיאור שלך, נשמע שישנם חלקים טובים מאד בקשר שלכם, חלקים ששניכם מעריכים. משיכה מינית ומשיכה כללית חשובים מאד בקשר זוגי, אך אלה מושפעים מגורמים רבים ויכולים לעתים להשתנות. טיפול זוגי הוא הכתובת שלך, באופן ברור. בטיפול מעין זה, תוכלו להכיר אחד את השני יותר לעומק, תוכלו לעבור תהליכים אישיים בתמיכת השני, ואולי למצוא את הדרך חזרה. גם אם לא, דרך הטיפול תוכלו לקבל החלטות בצורה מסודרת יותר. חשוב מאד לבחור מטפל זוגי מוסמך , וזאת תוכלו לעשות דרך האגודה הישראלית לטיפול זוגי, בקישור זה: http://www.mishpaha.org.il/ איני מכירה מטפלים שיגידו לכם שאין טעם להגיע. ייתכן וישנם מטפלים עמוסים שאינם פנויים, אך בקישור המצורף תוכלו לקבל רשימה ארוכה של מטפלים מוסמכים, שיוכלו לעזור לכם לעבור ממצב של תקיעות למצב של תנועה והתפתחות. בהצלחה

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • בעיות בזוגיות
  • אני
  • 11/05/2019 20:27
  • שלום רב, אני ובעלי נשואים כשלוש שנים + תינוקת בת חצי שנה. בעלי בן בכור הגדל בבית שהאב לא מתפקד והוא לקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי. חמתי מקפיצה את בעלי על כל דבר, מהפרטים הקטנים כמו נשרפה לי נורה, תיקח לי את האוטו לטסט ועד ללכת איתה לרופא. חמתי טיפוס קשה לעיגול, יש לה תמיד הערות על כל דבר, היא לא מכבדת בקשות המגיעות ממני הקשורות לילדה, מרשה לעצמה להגיע אלי בלי להודיע, מתקשרת לצרוח על בעלי כאשר לא מקבלת את מבוקשה (לדוגמא שנבוא כל שבוע לארוחת צהריים בשבת) ומכניסה הרבה "רעל" אלינו הביתה. חמתי הקדישה את חייה לטיפול בסבתא וכעת כשהסבתא נפטרה נראה שהיא מחפשת למלא את החלל שנוצר (היא זרקה לי בשבעה שהיא מתכוונת לבוא אלי כמעט כל יום). בעלי אשר לקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי מצפה ממני למלא את החלל החסר הזה ואני מרגישה כי הציפייה ממני גדולה מידי ולא ראלית. לאחר מחשבות רבות החלטתי שאני מסוגלת להכיל אותה פעמיים בשבוע (היא באה כשבעלי לא בבית) ואמרתי לבעלי שבמידה והיא תרצה לבוא יותר היא מוזמנת לקפה בשעות הערב כשהוא בבית. כמו כן אמרתי לו שעליו לעשות איתה שיחת תיאום ציפיות כדי שלא תחווה עוגמת נפש ולהימנע מהריבים. בעלי אשר מפחד מהתגובות שלה הולך בשיטת היהיה בסדר ומניסיון העבר זה לא עובד. איני יודעת מה לעשות על מנת שבעלי יבין שהוא צריך לכבד את רגשותיי והחלטותיי, נראה כי חמתי מפעילה עליו לחצים שפשוט קל לו להעביר אותם אליי מאשר להתעמת איתה. אשמח לעזרה.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • שלום לך, אפשר לחלוטין להבין את הקושי שלך להכיל מצבים כאלה, הדורשים ממך השקעה רבה מאד ביחסים עם חמותך, ובתדירות גבוהה מאד. וזאת, כמו שאת רואה בעינים נבונות ורגישות, מתוך היחסים שהתפתחו עם השנים, בין בעלך לבין אמו. כן, כמו שאת כנראה מעריכה, יחסי התלות הייחודיים בין בעלך לאמו, זולגים אל הקשר שלכם ואל משפחתכם החדשה. חשוב לראות איך ניתן לתת לאימו מקום ומביטחון בחיים שלכם, תוך יצירת גבולות חדשים למשפחה החדשה שלכם. אמו צמאה לקשר, תלויה בנוכחות שלכם. ייאמר לזכותך ולזכותה, שהיא נהנית להיות במחיצתך. ובכל זאת, מאד ברור ומובן שאת צריכה את המרחב שלך. כמו כן, למען עתיד רגוע יותר לכולם, היה נהדר עם בעלך היה מוכן לעשות תהליך עם עצמו, בו הוא יצליח לשמור על קשר אוהב וטוב עם אמו, תוך היפרדות, שעד עתה לא התרחשה. בנוסף, המשפחה החדשה שלכם עדיין נמצאת בתהליך הסתגלות למצב החדש, בתכם. חצי שנה אולי נראית כמו זמן רב, אך זו עדיין ההתחלה, ואתם בתקופת הסתכלות: כלומר, שניהם מסתגלים לתפקידי ההורות שלכם, חמותך צריכה להסתגל לתפקידיה כסבתא. הצעתי כזו: 1. תוכלי להתייעץ עם איש מקצוע למשך מספר פגישות, על מנת לקבל כלים להתמודדות. את יכולה לפנות למטפל משפחתי או להדרכת הורים. ייעוץ והדרכת הורים יסייעו לכם ליצור גבולות בין המשפחה שלכם לבין המשפחה המורחבת, ולהחזיר לעצמך את החיים שלך. 2. בינתיים, אוסיף מספר טיפים שיסייעו: - בתכם קטנה ומצריכה את מלוא תשומת הלב, כאשר היא ערה. עכשיו כשהימים חמים, תוכלי לתכנן כיצד את ממלאת חלק מהימים בפעילות בחוץ: בטיול, בגינת משחקים וכדומה. לעתים את והיא תהיו זמינות לביקור, ולעתים לא. חשוב שיהיו ימים שאת מבלה איתה לבדך. - אם החלטת שיומיים בשבוע הם ביכולת שלך לארח את חמותך, קבעי איתה ימי ביקור קבועים. תוכלי להסביר לה שלעתים אתן מטיילות, וחשוב לך לקבוע איתה ימים קבועים על מנת שאכן תיפגשו. - בימים בהם חמותך מבקרת, אם את חשה שאת יכולה לסמוך עליה בשמירה על בתכם, נצלי את זמן הביקור להספיק מטלות, בזמן שסבתא עם נכדתה (מקלחת, בישול, קריאת מיילים, וכדומה). כך, סבתא תתחיל ליצור זמן איכות אישי עם נכדתה, ואת תהיי חופשיה (אפילו בבית) לעשות דברים אחרים. כך תוכלי להרגיש שכולכן מרוויחות. - בהמשך, בתכם תגדל והמציאות תשתנה יותר מהר מהצפוי: בתכם תלך לגן, אולי לעתים תרצו את עזרתה של חמותך, יהיו לבתכם חברים למפגשי אחר הצהריים. המציאות תשתנה וחוקי המשפחה המשפחתיים ישתנו גם הם. בתקווה שתוכלו לחוש שינוי כבר מטיפים אלה, וכל הכבוד על הסבלנות וההבנה שאת מגלה לכל בני המשפחה, בהצלחה

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • כאב ועצב
  • יעל
  • 08/05/2019 18:54
  • נשואה ואם לשלושה בנים. הבכור בן 31,האמצעי בן 28 נשוי מזה חצי שנה,והצעיר בן 19. עלי לציין שעברנו טיפול משפחתי בעקבות זה שהבכור והאמצעי לא מדברים מזה 10 שנים,הבכור הגיע לדקה וחצי לחתונה והלך. מלפני חתונת הבן האמצעי הבן הבכור הפסיק לבוא הביתה,נמנע מלהיפגש איתנו,לא מגיע לחגים ולאירועים משפחתיים. היום לאחר שצפיתי בטלויזיה ושמעתי משפחות שכולות,מרגישה כמוהם,הבן הבכור השאיר חלל ריק,לא מגיע לחגים,לסופי שבוע ולאירועים משפחתיים. מה עלי לעשות?

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • שלום לך, תודה שכתבת לפורום. אחחח, המפגש עם החלל הריק של יום הזיכרון, הידהד את החלל הריק שאת חווה במשפחתך. אכן כל כך הרבה עצב וכאב. וזה נמשך זמן רב, ובוודאי מכאיב מאד. כדי שנוכל להבין ולהמליץ על המשך הדרך, אם תוכלי לספר קצת יותר על הטיפול המשפחתי שעברתם: כמה זמן ארך הטיפול, מי מהמשפחה היה שותף לטיפול, האם השתנו דברים בעקבות או בזמן הטיפול. בשלב זה, ניתן כבר להעלות את האפשרות של טיפול נוסף, בין אם עבורך באופן פרטני, או משפחתי, בכדי לעבד את תהליכי האובדן שאת ואתם חווים, ולנסות להתחיל לעבוד על ריפוי. אולי תוכלי להסביר את מידת הנכונות לטיפול של בני המשפחה. בינתיים מחזקת את ידיך, ובתקווה לימים של שינוי, עדית וצוות הפורום.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
רופאים בתחום
ד"ר עופר פורים ד"ר עופר פורים
רופא בכיר ביחידה לגידולי מערכת העיכול קרא עוד
פרופ' דן אדרקה פרופ' דן אדרקה
הקים את היחידה לגידולי דרכי העיכול בבית חולים... קרא עוד
מידע וכלים שימושיים

אינפומד בריאות דיגיטלית בע"מ