ט"ו בשבט הגיע: חג התעודות

כשילד מביא תעודה הביתה, לא מספיק עיון זריז, אלא נחוצה התייחסות מפורטת לציונים שעולים ממנה, על מנת לקבל מידע לגבי קשיים בלימודים, בעיות חברתיות או אפילו מוטיבציה ירודה

כתבה פרסומית כתבת חסות


תאריך עדכון: 05/02/2015

כשילד מביא תעודה הביתה, לא מספיק עיון זריז, אלא נחוצה התייחסות מפורטת לציונים שעולים ממנה, על מנת לקבל מידע לגבי קשיים בלימודים, בעיות חברתיות או אפילו מוטיבציה ירודה


ילדים והורים לעתים מגיעים לשלב קבלת התעודות ברגשות מעורבים: יש כאלה שפשוט מסתקרנים לגבי הציונים או המכתבים האישיים מהמחנכים, יש כאלה שחרדים לתוכן שימצאו בתעודה ויש שמכחישים את עצם משמעותה.  אך ישנה חשיבות לתעודה הניתנת, בכל גיל. התעלמות ממנה, ללא קשר למה שרשום בה, דינה בחזקת התעלמות גם ממה שעבר עלינו השנה.


כאשר ילד מביא תעודה הביתה, לא מספיק שנתבונן בכריכה החיצונית ונאמר לו "כל הכבוד". נחוצה התייחסות מפורטת לתכנים העולים בתעודה, התעכבות על נקודות החוזק (מחמאות, תשבחות, ציונים מחמיאים) וגם על נקודות הקושי. רצוי לעבור על התעודה, ראשית, ללא תגובה, ואז לעבור שוב עם הילד. בשלב ראשון, לעבור עמו יחדיו על נקודות החוזק. גם עליהן כדאי להתעכב, ולא לקחת את ההצלחות כמובן מאליו. לבדוק: כיצד הצליח שם, מה זה דרש ממנו, מה קל לו לעשות.


לאחר מכן, כדאי להתייחס להערכות או הערות המציינות בעיה. בשלב זה, רצוי לשאול את הילד ולבקש ממנו שהוא ייקח חלק בחשיבה, לגבי הימצאותו במקום בו הוא נמצא, זאת כמובן בהתאם לגילו. באופן כללי, חשוב שלא נמצא את עצמנו במקום של הטפת מוסר אלא במקום של שאילת שאלות כמו: איך אתה מסביר את מה שקרה לך עם המקצוע הזה? מה הקושי שלך שם? האם היית רוצה לשנות את המצב הזה? מה היית רוצה לראות בתעודה שלך, במקצוע הזה? כיצד לדעתך נוכל לעשות שינוי? מה אתה צריך כדי ליצור שינוי? איזה נקודות חוזק שלך יסייעו לך במקום שקשה? ועוד. 


לגרום לילד לקחת אחריות


באמצעות שאלות אלה, נגרום לילדים לבצע תהליכי חשיבה ולקחת אחריות; נוכל לקבל מושג האם מדובר בקושי לימודי, בהשפעה חברתית, בשעמום, ברתיעה מהמורה; נוכל לקבל מידע לגבי מידת המוטיבציה של הילד שלנו ליצור שינוי; נוכל לתכנן אתו כיצד מתגברים על הקושי או משפרים במידה את המצב. באופן כללי, גישה זו תאפשר לילד להתמקד בעיקר, במקום להתמקד בכעס או באכזבה שלנו. עיסוק כזה יעביר את המסר שאנו לא חוששים מהתכנים הקיימים בתעודה, הציונים הם של הילד שלנו ולא שלנו - על כן, שיפור מצב לימודי תלוי ברצון שלו ליצור שינוי, ואנו נמצאים שם, ברקע, על מנת לתמוך ולסייע בפתרון בעיות.


לעתים אף נגלה שההתייחסות של הילד לציונים שונה משלנו ונוכל ללמוד על עצמנו או עליו. במקרים רבים, הילדים לוקחים ציונים בפרופורציות וההורים הם הלוחצים והנלחצים (האם הציון "טוב" יוכל לספק אותנו, ההורים?...) ולעתים, ההיפך - נגלה נטייה ללחץ ופרפקציוניזם אצל הילד שלנו. האם ההתייחסות של הילד ושלכם היא נורמטיבית ומצמיחה - זו שאלה חשובה שניתן להיוועץ בה עם חברים וקרובים (או איש חינוך לדוגמה), בכדי לבדוק את עצמנו.


הזדמנות לבילוי משפחתי


ובנוסף - לא נשכח את שאר בני הבית, אחים בוגרים או צעירים יותר. סביר והגיוני שגם ילדי הגן יחזרו בט"ו בשבט עם עציצים, יצירות, מטעמים למיניהם ואמרות חוכמה. בכדי לתת מקום לכולם, ניתן ליצור איזו מסורת שקשורה במעמד זה, שיש בו טעם חגיגי. ארוחה משפחתית, בילוי משפחתי או כל דרך אחרת, שתסמל חגיגיות, יכולה להתאים. הנאה מרובה לכולכם, מהרגע ומהמעמד!


פורום טיפול זוגי, טיפול משפחתי

 עדית רונן סתר

עדית רונן סתר
עדית רונן-סתר הינה מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת מטעם האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי. את הכשרתה (תואר שני ולימודי הטיפול המשפחתי) עברה באוניברסיטת תל אביב ובמרכז אלומה. כמו כן, עברה הכשרה עוד...

  • הודעה
  • מחבר
  • תאריך / שעה
  • חוסר משיכה בזוגיות
  • יסמין
  • 19/05/2019 16:38
  • שלום, אני בקשר זוגי במשך שבע שנים, מתוכן נשואה שנה. שנינו בגילאי 30+. יש פער ביני ובין בעלי יחסית מהרגע הראשון - לי מאוד חשוב לדאוג לאיך שאני נראית, מאוד לא מזניחה את עצמי, לא מתה על אימונים אבל נהנת מהתוצאות ולכן מקפידה על תדירות גבוהה של ספורט. אוהבת אוכל וכל מה שקשור אליו אך יודעת לעצור את עצמי כשצריך ויודעת לעמוד בפיתויים. הוא - בדיוק ההיפך, ממש בכל רמח איבריו. אנחנו חברים מאוד מאוד טובים, התקשורת מצויינת, אבל בכל מה שקשור למשיכה - פחות. מבחינתי כמובן. במשך שנים רבות סחבתי אותו לאימונים, עשינו דברים ביחד אבל תמיד הרגיש לי שאם אני לא אזום - הוא לא יעשה שום דבר מיוזמתו. אחרי שנים רבות של טיפולים פסיכולוגיים הצלחתי להניח לו ובאמת להבין שזו אחריות מלאה שלו. מהרגע ששוחרר הרסן - הוא עלה בערך 20 קילו. וזה רק הולך ומחמיר. מיותר לציין שאני מתוסכלת מזה ברמות קשות. נורא קשה לנו לחשוב על פרידה בגלל שאנחנו מסתדרים מצויין, ואין איזה פיצוץ או בגידה, אבל אני בטוחה ב - 99% שאני לא אוכל להיות מאושרת או שלמה עם הקשר הזה אף פעם. ואני בטוחה שגם הוא לא רוצה לחיות חיים של שיפוטיות לגבי כל מה שקשור לאוכל. ועדיין, קיים האחוז הבודד הזה בתוך תוכי שמקווה שיקרה אחרת, שהוא כן ירצה בחיים אחרים בשביל עצמו.. ואז מזכירה לעצמי שאם אחרי כל כך הרבה שנים לא קרה כלום.. כנראה גם לא יקרה.. :( אני חושבת שסוג של התרגלתי לחיים בתסכולים, כי ברגע שאני חושבת שלא אראה אותו יותר, אפילו במחיר של השקט הנפשי שארוויח מכך (ובהחלט גם הוא) - מתכווץ לי הלב, ממש כואב. זה מרגיש כאילו אני צריכה להחליט על איזה איבר בא לי לוותר. ואני כבר מותשת מלבכות, כל כך.. כל סופ"ש מתחיל בשיחות על מה עושים, על זה שאנחנו לא רוצים חיים שכאלה, ובסוף בוכים אחד עם השניה, מתוסכלים מהעובדה שאף אחד לא מסוגל לקום וללכת. אני כל כך אוהבת ומעריכה אותו, הוא ממש אדם נדיר, אוהב, מכיל, מפרגן, לא עוקץ, מייעץ, תומך, תמיד תמיד שם בשבילי.. לא היינו בייעוץ זוגי כי התקשורת בינינו מאוד טובה וכל יועצ.ת שניסיתי לשאול אותה האם יש טעם להגיע - אמרה שאם אנחנו מתקשרים אז אין ממש בשביל מה. מסכן הוא ומסכנה אני. החיים שלנו לא זזים מטר קדימה כי הדבר הזה כל הזמן עוצר אותנו. כל הקשר הזה נע סביב האם הוא עולה במשקל או לא. קשה לי עם המחשבה שאני עוצרת אותו (והוא אותי), שיכול להיות שאם היה עם מישהי אחרת כבר היו לו ילדים בשלב זה של החיים. אני מאוד רוצה לפרק את הקשר, לטובת שנינו, אבל אני לא מסוגלת לתאר כמה זה קשה. יחד עם זאת, אני לא רוצה חיים ללא משיכה ותשוקה. אשמח לעצות איך לעשות את זה.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • בעיות בזוגיות
  • אני
  • 11/05/2019 20:27
  • שלום רב, אני ובעלי נשואים כשלוש שנים + תינוקת בת חצי שנה. בעלי בן בכור הגדל בבית שהאב לא מתפקד והוא לקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי. חמתי מקפיצה את בעלי על כל דבר, מהפרטים הקטנים כמו נשרפה לי נורה, תיקח לי את האוטו לטסט ועד ללכת איתה לרופא. חמתי טיפוס קשה לעיגול, יש לה תמיד הערות על כל דבר, היא לא מכבדת בקשות המגיעות ממני הקשורות לילדה, מרשה לעצמה להגיע אלי בלי להודיע, מתקשרת לצרוח על בעלי כאשר לא מקבלת את מבוקשה (לדוגמא שנבוא כל שבוע לארוחת צהריים בשבת) ומכניסה הרבה "רעל" אלינו הביתה. חמתי הקדישה את חייה לטיפול בסבתא וכעת כשהסבתא נפטרה נראה שהיא מחפשת למלא את החלל שנוצר (היא זרקה לי בשבעה שהיא מתכוונת לבוא אלי כמעט כל יום). בעלי אשר לקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי מצפה ממני למלא את החלל החסר הזה ואני מרגישה כי הציפייה ממני גדולה מידי ולא ראלית. לאחר מחשבות רבות החלטתי שאני מסוגלת להכיל אותה פעמיים בשבוע (היא באה כשבעלי לא בבית) ואמרתי לבעלי שבמידה והיא תרצה לבוא יותר היא מוזמנת לקפה בשעות הערב כשהוא בבית. כמו כן אמרתי לו שעליו לעשות איתה שיחת תיאום ציפיות כדי שלא תחווה עוגמת נפש ולהימנע מהריבים. בעלי אשר מפחד מהתגובות שלה הולך בשיטת היהיה בסדר ומניסיון העבר זה לא עובד. איני יודעת מה לעשות על מנת שבעלי יבין שהוא צריך לכבד את רגשותיי והחלטותיי, נראה כי חמתי מפעילה עליו לחצים שפשוט קל לו להעביר אותם אליי מאשר להתעמת איתה. אשמח לעזרה.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • כאב ועצב
  • יעל
  • 08/05/2019 18:54
  • נשואה ואם לשלושה בנים. הבכור בן 31,האמצעי בן 28 נשוי מזה חצי שנה,והצעיר בן 19. עלי לציין שעברנו טיפול משפחתי בעקבות זה שהבכור והאמצעי לא מדברים מזה 10 שנים,הבכור הגיע לדקה וחצי לחתונה והלך. מלפני חתונת הבן האמצעי הבן הבכור הפסיק לבוא הביתה,נמנע מלהיפגש איתנו,לא מגיע לחגים ולאירועים משפחתיים. היום לאחר שצפיתי בטלויזיה ושמעתי משפחות שכולות,מרגישה כמוהם,הבן הבכור השאיר חלל ריק,לא מגיע לחגים,לסופי שבוע ולאירועים משפחתיים. מה עלי לעשות?

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • שלום לך, תודה שכתבת לפורום. אחחח, המפגש עם החלל הריק של יום הזיכרון, הידהד את החלל הריק שאת חווה במשפחתך. אכן כל כך הרבה עצב וכאב. וזה נמשך זמן רב, ובוודאי מכאיב מאד. כדי שנוכל להבין ולהמליץ על המשך הדרך, אם תוכלי לספר קצת יותר על הטיפול המשפחתי שעברתם: כמה זמן ארך הטיפול, מי מהמשפחה היה שותף לטיפול, האם השתנו דברים בעקבות או בזמן הטיפול. בשלב זה, ניתן כבר להעלות את האפשרות של טיפול נוסף, בין אם עבורך באופן פרטני, או משפחתי, בכדי לעבד את תהליכי האובדן שאת ואתם חווים, ולנסות להתחיל לעבוד על ריפוי. אולי תוכלי להסביר את מידת הנכונות לטיפול של בני המשפחה. בינתיים מחזקת את ידיך, ובתקווה לימים של שינוי, עדית וצוות הפורום.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
מידע וכלים שימושיים

אינפומד בריאות דיגיטלית בע"מ