המשמרת השלישית: כך תגרמו לשוויון אמיתי בזוגיות שלכם

בשנים האחרונות נדמה כי הדרך לשוויון אמיתי בין גברים לנשים במערכות הזוגיות וההוריות קצרה. אך ישנו מקום אחד חשוב במיוחד שבו עדיין מרבית העול הופל על כתפיהן של הנשים. ד"ר יעל עזרא על המשמרת השלישית – ועל השינוי שחייב לקרות

כתבה פרסומית כתבת חסות


תאריך עדכון: 14/03/2016

קראו עוד: שגרה זה רע: 6 דרכים שיחזירו את התשוקה לזוגיות שלכם


הנה שוב הגיע לו יום האישה הבינלאומי ושוב יציינו בפנינו סטטיסטיקות עגומות על שכר נשים, על תקרת הזכוכית ועל חלוקת התפקידים. ידברו על הכול חוץ מלדבר על רגשות. והרי איך אפשר לדבר על נשים בלי לדבר על רגשות ועל אינטליגנציה רגשית? מאמר זה שואף לתת במה לעבודה הרגשית שנשים עושות, בין אם הן מנכ"ליות או עקרות בית, בין אם הן בזוגיות ללא ילדים או אמהות גאות. עבודה רגשית זו נעשית "במשמרת השלישית" של היום.


החוכמה: לא להפיל את אותו "כדור" כל הזמן

את המושג "המשמרת השלישית" הכרתי לראשונה בשנות ה-20 לחיי, כאשר התחלתי לחקור מגדר וקונפליקט בית-עבודה כחלק מעבודת הדוקטורט שלי. באותה תקופה גמעתי את ספריה של ארלי הוכשילד (Arlie Russell Hochschild) בהם היא מתארת שלוש משמרות של זוגות כפולי קריירה: המשמרת הראשונה - במקום העבודה; המשמרת השנייה - המשמרת התפעולית של הבית (בישולים, ניקיונות, כביסות, הסעות לחוגים וכד'); והמשמרת השלישית – המשמרת הרגשית, בה מנהלים את החיים הרגשיים של כל בני המשפחה. 


ברמה תיאורטית מדובר בשלוש משמרות נפרדות, אך בפועל מתקיימת זליגה מתמדת ביניהן. כך, לדוגמה, לפעמים אנחנו עובדים מהבית, ולפעמים אנחנו עושים סידורים שקשורים לבית במהלך שעות העבודה. אם אנחנו עובדים שעות ארוכות, כדאי שנקפיד בשעות קריטיות במהלך היום להיות בקשר עם בני המשפחה (לדוגמה להתקשר לילדים בצהרים לשמוע איך עבר עליהם היום או להתקשר בלילה לומר לילה טוב אם נחזור אחרי שילכו לישון). 


הורים קרייריסטים מלהטטים במקביל מספר רב של כדורים כל הזמן, וכשמלהטטים, תמיד יפלו מידי פעם כדורים. החוכמה בעיני, היא לא להפיל את אותו כדור כל הזמן. כך, אם "נפיל" באופן קבוע את המשמרת הרגשית זה יבוא לידי ביטוי בתחושות קשות של דיכאון וחרדה, קשרים זוגיים או הוריים רופפים ו/או קונפליקטואליים ותחושה כללית של חוסר סיפוק ושביעות רצון ממערכות היחסים המשמעותיות בחיינו.


המשמרת השלישית: עבודה "שקופה" הנעשית ברובה על ידי נשים

בעוד שאפשר לעשות "outsourcing" למטלות רבות במשמרת השנייה, אין תחליף לעבודה הרגשית במשמרת השלישית. זו המשמרת המאתגרת והמורכבת ביותר בחיינו. מתקיימים בה ללא הרף רגשות של אהבה, סיפוק וקרבה במקביל לתסכול, כאב, רגשות אשם וכדומה. 


לא תמיד פשוט לאזן בין האלמנטים שממלאים אותנו לאלמנטים ששואבים אותנו. לא תמיד נקבל תגמול מיידי או תואם את המאמץ שלנו. אבל יותר מכל, זו עבודה "שקופה", אשר לעתים תכופות מדי נוטים לשכוח שהיא קיימת - ונעשית ברובה על ידי נשים. 


אומנם, קיימים גם גברים אשר מחוברים יותר ומודעים יותר לעולמם הרגשי וניתן לראות ניצנים של מודעות גברית בנושא. אך במקביל, אני פוגשת גברים רבים אשר מתקשים לבטא את רגשותיהם באופן מילולי ומשתוממים לנוכח המילה "הכלה". 


אינני מאשימה אותם. הסוציאליזציה של החברה הישראלית מעבירה מסרים ברורים לבנים להפנים רגשות. ילד צעיר אשר מבטא רגשות כגון עצב ותסכול יתויג על ידי סביבתו כ"רגיש" - ולא באופן חיובי. החברה תעביר לו מסרים ישירים ועקיפים להתמודד עם רגשות אלה באופן שכלתני ולא מוחצן. בעוד שילדה אשר תפגין רגשות דומים תיתקל ביותר הבנה וקבלה מצד סביבתה. 


גבר ואישה מנהלים שיחה על רגשות


רגשות? זה לא מתאים לחיילים טובים

החברה הישראלית מגדלת בנים מגיל צעיר להיות חיילים טובים. לא משנה כמה מחקרים יטענו בדבר כוחה של אינטיליגנציה רגשית, בישראל של שנת 2016 החצנת רגשות נתפסת כחולשה - ולאויב לא מראים חולשה. אבל מה קורה כאשר "האויב" הוא הילד שלי שמסרב ברגע של עקשנות לעשות את מה שביקשתי, או בת הזוג שלי שבאה אלי בטענות למרות מאמצי הרבים? 


גברים רבים נוטים "להתנהג את הרגשות שלהם" במקום לבטא אותן באופן מילולי. כלומר, הם יבטאו קרבה ואהבה באמצעות מגע פיזי, יבטאו עצב בריחוק וניתוק, ויבטאו תסכול באמצעות כעס. הם יתקשו לתמלל את הרגשות שלהם ולכן יתקשו לגייס אמפתיה והבנה מסביבתם, ובוודאי שיתקשו להתפייס באמצעות ליבון הדדי של רגשות. 


השינוי מתחיל בנו

כאן, אנו הנשים נכנסות לתמונה. לנו יש את הכוח הנשי לחולל שינוי אמיתי שיתחיל בבית ויחלחל לחברה כולה. אם נשכיל לקחת על עצמנו את האתגר ללמד את בני הזוג שלנו לבטא רגשות מילולית במקום להתנהג אותם, נרוויח שותפים מדהימים למשמרת השלישית. 


נשים רבות טוענות בפני "למה תמיד אני זו שצריכה להיות זו שמתפייסת ומלבנת? אין לי כוח לגדל עוד ילד בבית". התשובה היא שכמו בכל חלוקת תפקידים טובה, האדם המוכשר ביותר לבצע את המטלה הוא זה שיבצע אותה. 


במידה ורוצים לעשות שינוי בחלוקת התפקידים, נדרשת תקופת הכשרה בה מדריכים את הצד השני לבצע את המשימה. באופן דומה, על מנת לחלוק את המשמרת השלישית, נשים צריכות לגלות הבנה וסבלנות וללמד את בני זוגן כיצד לנהל את רגשותיהם באופן יעיל, במקום לכעוס עליהם שהם אינם מסוגלים לעשות זאת עדיין. בתום תקופת ההכשרה, הן ירוויחו בני זוג אשר מסוגלים ללבן את הרגשות שלהם באופן אפקטיבי, במקום להדחיק אותם. 


השקעה טובה עוד יותר היא בדור העתיד. שימו לב להטיות המגדריות שלכם, אשר מתגנבות באופן לא מודע. למדו את ילדיכם, בנים ובנות כאחד, לבטא את כל קשת הרגשות, מבלי להיות שיפוטיים כלפיהם. ואל תשכחו להיות מודל טוב לחיקוי - כי הם רואים וסופגים הכול. 



פורום טיפול זוגי, טיפול משפחתי

 עדית רונן סתר

עדית רונן סתר
עדית רונן-סתר הינה מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת מטעם האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי. את הכשרתה (תואר שני ולימודי הטיפול המשפחתי) עברה באוניברסיטת תל אביב ובמרכז אלומה. כמו כן, עברה הכשרה עוד...

  • הודעה
  • מחבר
  • תאריך / שעה
  • חוסר משיכה בזוגיות
  • יסמין
  • 19/05/2019 16:38
  • שלום, אני בקשר זוגי במשך שבע שנים, מתוכן נשואה שנה. שנינו בגילאי 30+. יש פער ביני ובין בעלי יחסית מהרגע הראשון - לי מאוד חשוב לדאוג לאיך שאני נראית, מאוד לא מזניחה את עצמי, לא מתה על אימונים אבל נהנת מהתוצאות ולכן מקפידה על תדירות גבוהה של ספורט. אוהבת אוכל וכל מה שקשור אליו אך יודעת לעצור את עצמי כשצריך ויודעת לעמוד בפיתויים. הוא - בדיוק ההיפך, ממש בכל רמח איבריו. אנחנו חברים מאוד מאוד טובים, התקשורת מצויינת, אבל בכל מה שקשור למשיכה - פחות. מבחינתי כמובן. במשך שנים רבות סחבתי אותו לאימונים, עשינו דברים ביחד אבל תמיד הרגיש לי שאם אני לא אזום - הוא לא יעשה שום דבר מיוזמתו. אחרי שנים רבות של טיפולים פסיכולוגיים הצלחתי להניח לו ובאמת להבין שזו אחריות מלאה שלו. מהרגע ששוחרר הרסן - הוא עלה בערך 20 קילו. וזה רק הולך ומחמיר. מיותר לציין שאני מתוסכלת מזה ברמות קשות. נורא קשה לנו לחשוב על פרידה בגלל שאנחנו מסתדרים מצויין, ואין איזה פיצוץ או בגידה, אבל אני בטוחה ב - 99% שאני לא אוכל להיות מאושרת או שלמה עם הקשר הזה אף פעם. ואני בטוחה שגם הוא לא רוצה לחיות חיים של שיפוטיות לגבי כל מה שקשור לאוכל. ועדיין, קיים האחוז הבודד הזה בתוך תוכי שמקווה שיקרה אחרת, שהוא כן ירצה בחיים אחרים בשביל עצמו.. ואז מזכירה לעצמי שאם אחרי כל כך הרבה שנים לא קרה כלום.. כנראה גם לא יקרה.. :( אני חושבת שסוג של התרגלתי לחיים בתסכולים, כי ברגע שאני חושבת שלא אראה אותו יותר, אפילו במחיר של השקט הנפשי שארוויח מכך (ובהחלט גם הוא) - מתכווץ לי הלב, ממש כואב. זה מרגיש כאילו אני צריכה להחליט על איזה איבר בא לי לוותר. ואני כבר מותשת מלבכות, כל כך.. כל סופ"ש מתחיל בשיחות על מה עושים, על זה שאנחנו לא רוצים חיים שכאלה, ובסוף בוכים אחד עם השניה, מתוסכלים מהעובדה שאף אחד לא מסוגל לקום וללכת. אני כל כך אוהבת ומעריכה אותו, הוא ממש אדם נדיר, אוהב, מכיל, מפרגן, לא עוקץ, מייעץ, תומך, תמיד תמיד שם בשבילי.. לא היינו בייעוץ זוגי כי התקשורת בינינו מאוד טובה וכל יועצ.ת שניסיתי לשאול אותה האם יש טעם להגיע - אמרה שאם אנחנו מתקשרים אז אין ממש בשביל מה. מסכן הוא ומסכנה אני. החיים שלנו לא זזים מטר קדימה כי הדבר הזה כל הזמן עוצר אותנו. כל הקשר הזה נע סביב האם הוא עולה במשקל או לא. קשה לי עם המחשבה שאני עוצרת אותו (והוא אותי), שיכול להיות שאם היה עם מישהי אחרת כבר היו לו ילדים בשלב זה של החיים. אני מאוד רוצה לפרק את הקשר, לטובת שנינו, אבל אני לא מסוגלת לתאר כמה זה קשה. יחד עם זאת, אני לא רוצה חיים ללא משיכה ותשוקה. אשמח לעצות איך לעשות את זה.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • בעיות בזוגיות
  • אני
  • 11/05/2019 20:27
  • שלום רב, אני ובעלי נשואים כשלוש שנים + תינוקת בת חצי שנה. בעלי בן בכור הגדל בבית שהאב לא מתפקד והוא לקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי. חמתי מקפיצה את בעלי על כל דבר, מהפרטים הקטנים כמו נשרפה לי נורה, תיקח לי את האוטו לטסט ועד ללכת איתה לרופא. חמתי טיפוס קשה לעיגול, יש לה תמיד הערות על כל דבר, היא לא מכבדת בקשות המגיעות ממני הקשורות לילדה, מרשה לעצמה להגיע אלי בלי להודיע, מתקשרת לצרוח על בעלי כאשר לא מקבלת את מבוקשה (לדוגמא שנבוא כל שבוע לארוחת צהריים בשבת) ומכניסה הרבה "רעל" אלינו הביתה. חמתי הקדישה את חייה לטיפול בסבתא וכעת כשהסבתא נפטרה נראה שהיא מחפשת למלא את החלל שנוצר (היא זרקה לי בשבעה שהיא מתכוונת לבוא אלי כמעט כל יום). בעלי אשר לקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי מצפה ממני למלא את החלל החסר הזה ואני מרגישה כי הציפייה ממני גדולה מידי ולא ראלית. לאחר מחשבות רבות החלטתי שאני מסוגלת להכיל אותה פעמיים בשבוע (היא באה כשבעלי לא בבית) ואמרתי לבעלי שבמידה והיא תרצה לבוא יותר היא מוזמנת לקפה בשעות הערב כשהוא בבית. כמו כן אמרתי לו שעליו לעשות איתה שיחת תיאום ציפיות כדי שלא תחווה עוגמת נפש ולהימנע מהריבים. בעלי אשר מפחד מהתגובות שלה הולך בשיטת היהיה בסדר ומניסיון העבר זה לא עובד. איני יודעת מה לעשות על מנת שבעלי יבין שהוא צריך לכבד את רגשותיי והחלטותיי, נראה כי חמתי מפעילה עליו לחצים שפשוט קל לו להעביר אותם אליי מאשר להתעמת איתה. אשמח לעזרה.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • כאב ועצב
  • יעל
  • 08/05/2019 18:54
  • נשואה ואם לשלושה בנים. הבכור בן 31,האמצעי בן 28 נשוי מזה חצי שנה,והצעיר בן 19. עלי לציין שעברנו טיפול משפחתי בעקבות זה שהבכור והאמצעי לא מדברים מזה 10 שנים,הבכור הגיע לדקה וחצי לחתונה והלך. מלפני חתונת הבן האמצעי הבן הבכור הפסיק לבוא הביתה,נמנע מלהיפגש איתנו,לא מגיע לחגים ולאירועים משפחתיים. היום לאחר שצפיתי בטלויזיה ושמעתי משפחות שכולות,מרגישה כמוהם,הבן הבכור השאיר חלל ריק,לא מגיע לחגים,לסופי שבוע ולאירועים משפחתיים. מה עלי לעשות?

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • שלום לך, תודה שכתבת לפורום. אחחח, המפגש עם החלל הריק של יום הזיכרון, הידהד את החלל הריק שאת חווה במשפחתך. אכן כל כך הרבה עצב וכאב. וזה נמשך זמן רב, ובוודאי מכאיב מאד. כדי שנוכל להבין ולהמליץ על המשך הדרך, אם תוכלי לספר קצת יותר על הטיפול המשפחתי שעברתם: כמה זמן ארך הטיפול, מי מהמשפחה היה שותף לטיפול, האם השתנו דברים בעקבות או בזמן הטיפול. בשלב זה, ניתן כבר להעלות את האפשרות של טיפול נוסף, בין אם עבורך באופן פרטני, או משפחתי, בכדי לעבד את תהליכי האובדן שאת ואתם חווים, ולנסות להתחיל לעבוד על ריפוי. אולי תוכלי להסביר את מידת הנכונות לטיפול של בני המשפחה. בינתיים מחזקת את ידיך, ובתקווה לימים של שינוי, עדית וצוות הפורום.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
מחלות קשורות
בדיקות קשורות
מידע וכלים שימושיים

אינפומד בריאות דיגיטלית בע"מ