תמונה אומרת הכל: כך תחגגו את יום המשפחה – גם לאחר הגירושין

אחד מתוך שלושה זוגות ישראליים צפוי להתגרש, ההחלטה על פירוק החבילה עשויה אמנם להיות נכונה עבור שני ההורים, אך עלולה להציב אתגרים רבים בפני חברי המשפחה האחרים. פרויקט מיוחד ליום המשפחה: כך תצליחו לשמור על תא משפחתי מאוחד, גם לאחר הפרידה

כתבה פרסומית כתבת חסות


תאריך עדכון: 02/03/2017


בימים אלו נחגג יום המשפחה בגני הילדים ובבתי הספר, ובמסגרתו מתבקשים הילדים מתבקשים לצייר או להביא תמונות משפחתיות ולספר על המשפחה שלהם בפני שאר חברי הכיתה. פעולה טריוויאלית זו עשויה להציף קשיים ודילמות בקרב משפחות שנמצאות בתהליך של פרידה וגירושין והציור שהילדים מציירים משקף בפועל את המציאות שלהם כפי שהם תופסים אותה. 


בעשורים האחרונים ההגדרה של משפחה התרחבה באופן ניכר וכוללת בתוכה מגוון רחב ביותר של סוגי משפחות: משפחות יחידניות, משפחות של הורות משותפת, משפחות עם שני אבות או שתי אמהות ועוד. הגיוון הרחב של סוגי משפחות הקיימות כיום, והמודעות הקיימת לנושא זה במסגרות החינוכיות, מאפשרת לילדים שהוריהם פרודים או גרושים שלא להרגיש שהם חריגים. אפשר ורצוי לשתף את הגורמים החינוכיים להיות רגישים לעניין ולעזור במידת הצורך לילד. כיצד ניתן לשמור על התא המשפחתי גם לאחר הגירושין והאם יצירותיו של הילד עשויות להיות המפתח להבנת תחושותיו בנוגע למצב? 



קראו עוד: המשמרת השלישית: כך תגרמו לשוויון אמיתי בזוגיות שלכם



כיצד ניתן לשמור על תחושת המשפחתיות גם במצב של פרידה?

באופן אידיאלי, כאשר הפרידה נעשית בצורה מכובדת ונעימה, נשמרת תחושת המשפחתיות גם כאשר המערכת הזוגית נפרדת. כלומר, כאשר זוג מחליט להיפרד או להתגרש, היחידה הזוגית חדלה להתקיים, אך המערכת ההורית לנצח משתמרת וממשיכה להתקיים בשיתוף פעולה. כך, המשפחה ממשיכה להתנהל כמשפחה, אך משני בתים נפרדים. במצבים אלה, קל להשיג תמונות משפחתיות ואף לייצר תמונות משפחתיות עדכניות במידת הצורך, כיוון ששני ההורים רואים לנגד עיניהם בראש ובראשונה את טובת הילדים ופועלים בשיתוף פעולה למלא אחר צרכיהם הרגשיים והפיזיים. 


שיתוף פעולה מסוג זה דורש מההורים תקשורת טובה, לעיתים אף טובה יותר מאשר זו שהתקיימה כאשר היו בזוגיות אחד עם השנייה. הורים אלה אינם מנוהלים על ידי מלחמות אגו ומצליחים להתעלות על כעסים אישיים אשר עלולים לצוץ. התנהגות זו מתאפשרת כאשר שני ההורים שמים כמטרת על את טובת הילדים בכל מחיר. 




כאשר הפרידה נעשית בצורה מכובדת, נשמרת גם תחושת המשפחתיות וכך המשפחה ממשיכה להתקיים, רק בשני בתים נפרדים 



לייצר ולשמר תקשורת ושיתוף פעולה מסוג זה אינו דבר פשוט, ולצערי הרב, אני רואה משפחות רבות בהן אידיליה זו רחוקה מלהתקיים. במצבים אלה הילדים יציגו בגן או בבית הספר את המציאות הקיימת, אם באמצעות שתי תמונות נפרדות- אחת עם אמא ואחת עם אבא, ואם באמצעות תמונה אחת ללא ייצוג של אחד ההורים. ניתן לשתף את הילד בבחירת התמונה המשפחתית ולאפשר בחירה בין תמונה ישנה שבה כולם יחד או מספר תמונות עדכניות יותר. זכרו שזו תמונה שמייצגת אותם בקרב חבריהם ולכן חשוב שהם ירגישו נעים עמה.  



כיצד יצירותיו של הילד עשויות להעיד על תחושותיו?

הציור המשפחתי שהילדים יציירו יהווה חלון לעולמם הפנימי, וייתן לנו הבנה לגבי האופן שבו הם חווים את המשפחה שלהם. חשוב ביותר להימנע מביקורתיות כלפי הציור, על מנת שלא לגרום לילד לחוש שהרגשות שלו אינם לגיטימיים. גם אם מעניין אתכם לברר עם הילד פרטים לגבי הציור, הימנעו מלהתחיל שאלות במילה "למה". אפשר להתעניין לגבי תהליך הציור עצמו, לדוגמא מי היתה הדמות הראשונה שציירו וכן הלאה.



קראו עוד: סבא וסבתא של החופש הגדול: כך תשמרו על איזון משפחתי בריא



בין אם זו מסיבת יום המשפחה או כל מסיבה אחרת בגן או בבית הספר, הילדים תמיד שמחים ששני ההורים נוכחים וחוגגים עמם, במידה וזה אכן מתאפשר. אם בחרתם להיות נוכחים במסיבה, שימו את המחלוקות ביניכם בצד ואת הילד במרכז. נהגו באופן מכבד, כדי למקסם את ההנאה של ילדיכם, אשר מתרגש לכבוד המסיבה וההפתעות שהכין עבורכם.  


לסיכום, עשו מאמץ לשמור על טובת הילדים בכך שתפרידו בין המערכת ההורית למערכת הזוגית. נסו לווד שהכעסים והמטענים מהמערכת הזוגית לא יזלגו למערכת ההורית. הילדים לנצח יחברו ביניכם כהורים ולכן חשוב לקיים תקשורת ושיתוף פעולה סבירים למענם. 



הכותבת היא מטפלת אישית זוגית ומשפחתית מוסמכת


פורום טיפול זוגי, טיפול משפחתי

 עדית רונן סתר

עדית רונן סתר
עדית רונן-סתר הינה מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת מטעם האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי. את הכשרתה (תואר שני ולימודי הטיפול המשפחתי) עברה באוניברסיטת תל אביב ובמרכז אלומה. כמו כן, עברה הכשרה עוד...

  • הודעה
  • מחבר
  • תאריך / שעה
  • חוסר משיכה בזוגיות
  • יסמין
  • 19/05/2019 16:38
  • שלום, אני בקשר זוגי במשך שבע שנים, מתוכן נשואה שנה. שנינו בגילאי 30+. יש פער ביני ובין בעלי יחסית מהרגע הראשון - לי מאוד חשוב לדאוג לאיך שאני נראית, מאוד לא מזניחה את עצמי, לא מתה על אימונים אבל נהנת מהתוצאות ולכן מקפידה על תדירות גבוהה של ספורט. אוהבת אוכל וכל מה שקשור אליו אך יודעת לעצור את עצמי כשצריך ויודעת לעמוד בפיתויים. הוא - בדיוק ההיפך, ממש בכל רמח איבריו. אנחנו חברים מאוד מאוד טובים, התקשורת מצויינת, אבל בכל מה שקשור למשיכה - פחות. מבחינתי כמובן. במשך שנים רבות סחבתי אותו לאימונים, עשינו דברים ביחד אבל תמיד הרגיש לי שאם אני לא אזום - הוא לא יעשה שום דבר מיוזמתו. אחרי שנים רבות של טיפולים פסיכולוגיים הצלחתי להניח לו ובאמת להבין שזו אחריות מלאה שלו. מהרגע ששוחרר הרסן - הוא עלה בערך 20 קילו. וזה רק הולך ומחמיר. מיותר לציין שאני מתוסכלת מזה ברמות קשות. נורא קשה לנו לחשוב על פרידה בגלל שאנחנו מסתדרים מצויין, ואין איזה פיצוץ או בגידה, אבל אני בטוחה ב - 99% שאני לא אוכל להיות מאושרת או שלמה עם הקשר הזה אף פעם. ואני בטוחה שגם הוא לא רוצה לחיות חיים של שיפוטיות לגבי כל מה שקשור לאוכל. ועדיין, קיים האחוז הבודד הזה בתוך תוכי שמקווה שיקרה אחרת, שהוא כן ירצה בחיים אחרים בשביל עצמו.. ואז מזכירה לעצמי שאם אחרי כל כך הרבה שנים לא קרה כלום.. כנראה גם לא יקרה.. :( אני חושבת שסוג של התרגלתי לחיים בתסכולים, כי ברגע שאני חושבת שלא אראה אותו יותר, אפילו במחיר של השקט הנפשי שארוויח מכך (ובהחלט גם הוא) - מתכווץ לי הלב, ממש כואב. זה מרגיש כאילו אני צריכה להחליט על איזה איבר בא לי לוותר. ואני כבר מותשת מלבכות, כל כך.. כל סופ"ש מתחיל בשיחות על מה עושים, על זה שאנחנו לא רוצים חיים שכאלה, ובסוף בוכים אחד עם השניה, מתוסכלים מהעובדה שאף אחד לא מסוגל לקום וללכת. אני כל כך אוהבת ומעריכה אותו, הוא ממש אדם נדיר, אוהב, מכיל, מפרגן, לא עוקץ, מייעץ, תומך, תמיד תמיד שם בשבילי.. לא היינו בייעוץ זוגי כי התקשורת בינינו מאוד טובה וכל יועצ.ת שניסיתי לשאול אותה האם יש טעם להגיע - אמרה שאם אנחנו מתקשרים אז אין ממש בשביל מה. מסכן הוא ומסכנה אני. החיים שלנו לא זזים מטר קדימה כי הדבר הזה כל הזמן עוצר אותנו. כל הקשר הזה נע סביב האם הוא עולה במשקל או לא. קשה לי עם המחשבה שאני עוצרת אותו (והוא אותי), שיכול להיות שאם היה עם מישהי אחרת כבר היו לו ילדים בשלב זה של החיים. אני מאוד רוצה לפרק את הקשר, לטובת שנינו, אבל אני לא מסוגלת לתאר כמה זה קשה. יחד עם זאת, אני לא רוצה חיים ללא משיכה ותשוקה. אשמח לעצות איך לעשות את זה.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • שלום לך, מהתיאור שלך, נשמע שישנם חלקים טובים מאד בקשר שלכם, חלקים ששניכם מעריכים. משיכה מינית ומשיכה כללית חשובים מאד בקשר זוגי, אך אלה מושפעים מגורמים רבים ויכולים לעתים להשתנות. טיפול זוגי הוא הכתובת שלך, באופן ברור. בטיפול מעין זה, תוכלו להכיר אחד את השני יותר לעומק, תוכלו לעבור תהליכים אישיים בתמיכת השני, ואולי למצוא את הדרך חזרה. גם אם לא, דרך הטיפול תוכלו לקבל החלטות בצורה מסודרת יותר. חשוב מאד לבחור מטפל זוגי מוסמך , וזאת תוכלו לעשות דרך האגודה הישראלית לטיפול זוגי, בקישור זה: http://www.mishpaha.org.il/ איני מכירה מטפלים שיגידו לכם שאין טעם להגיע. ייתכן וישנם מטפלים עמוסים שאינם פנויים, אך בקישור המצורף תוכלו לקבל רשימה ארוכה של מטפלים מוסמכים, שיוכלו לעזור לכם לעבור ממצב של תקיעות למצב של תנועה והתפתחות. בהצלחה

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • בעיות בזוגיות
  • אני
  • 11/05/2019 20:27
  • שלום רב, אני ובעלי נשואים כשלוש שנים + תינוקת בת חצי שנה. בעלי בן בכור הגדל בבית שהאב לא מתפקד והוא לקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי. חמתי מקפיצה את בעלי על כל דבר, מהפרטים הקטנים כמו נשרפה לי נורה, תיקח לי את האוטו לטסט ועד ללכת איתה לרופא. חמתי טיפוס קשה לעיגול, יש לה תמיד הערות על כל דבר, היא לא מכבדת בקשות המגיעות ממני הקשורות לילדה, מרשה לעצמה להגיע אלי בלי להודיע, מתקשרת לצרוח על בעלי כאשר לא מקבלת את מבוקשה (לדוגמא שנבוא כל שבוע לארוחת צהריים בשבת) ומכניסה הרבה "רעל" אלינו הביתה. חמתי הקדישה את חייה לטיפול בסבתא וכעת כשהסבתא נפטרה נראה שהיא מחפשת למלא את החלל שנוצר (היא זרקה לי בשבעה שהיא מתכוונת לבוא אלי כמעט כל יום). בעלי אשר לקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי מצפה ממני למלא את החלל החסר הזה ואני מרגישה כי הציפייה ממני גדולה מידי ולא ראלית. לאחר מחשבות רבות החלטתי שאני מסוגלת להכיל אותה פעמיים בשבוע (היא באה כשבעלי לא בבית) ואמרתי לבעלי שבמידה והיא תרצה לבוא יותר היא מוזמנת לקפה בשעות הערב כשהוא בבית. כמו כן אמרתי לו שעליו לעשות איתה שיחת תיאום ציפיות כדי שלא תחווה עוגמת נפש ולהימנע מהריבים. בעלי אשר מפחד מהתגובות שלה הולך בשיטת היהיה בסדר ומניסיון העבר זה לא עובד. איני יודעת מה לעשות על מנת שבעלי יבין שהוא צריך לכבד את רגשותיי והחלטותיי, נראה כי חמתי מפעילה עליו לחצים שפשוט קל לו להעביר אותם אליי מאשר להתעמת איתה. אשמח לעזרה.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • שלום לך, אפשר לחלוטין להבין את הקושי שלך להכיל מצבים כאלה, הדורשים ממך השקעה רבה מאד ביחסים עם חמותך, ובתדירות גבוהה מאד. וזאת, כמו שאת רואה בעינים נבונות ורגישות, מתוך היחסים שהתפתחו עם השנים, בין בעלך לבין אמו. כן, כמו שאת כנראה מעריכה, יחסי התלות הייחודיים בין בעלך לאמו, זולגים אל הקשר שלכם ואל משפחתכם החדשה. חשוב לראות איך ניתן לתת לאימו מקום ומביטחון בחיים שלכם, תוך יצירת גבולות חדשים למשפחה החדשה שלכם. אמו צמאה לקשר, תלויה בנוכחות שלכם. ייאמר לזכותך ולזכותה, שהיא נהנית להיות במחיצתך. ובכל זאת, מאד ברור ומובן שאת צריכה את המרחב שלך. כמו כן, למען עתיד רגוע יותר לכולם, היה נהדר עם בעלך היה מוכן לעשות תהליך עם עצמו, בו הוא יצליח לשמור על קשר אוהב וטוב עם אמו, תוך היפרדות, שעד עתה לא התרחשה. בנוסף, המשפחה החדשה שלכם עדיין נמצאת בתהליך הסתגלות למצב החדש, בתכם. חצי שנה אולי נראית כמו זמן רב, אך זו עדיין ההתחלה, ואתם בתקופת הסתכלות: כלומר, שניהם מסתגלים לתפקידי ההורות שלכם, חמותך צריכה להסתגל לתפקידיה כסבתא. הצעתי כזו: 1. תוכלי להתייעץ עם איש מקצוע למשך מספר פגישות, על מנת לקבל כלים להתמודדות. את יכולה לפנות למטפל משפחתי או להדרכת הורים. ייעוץ והדרכת הורים יסייעו לכם ליצור גבולות בין המשפחה שלכם לבין המשפחה המורחבת, ולהחזיר לעצמך את החיים שלך. 2. בינתיים, אוסיף מספר טיפים שיסייעו: - בתכם קטנה ומצריכה את מלוא תשומת הלב, כאשר היא ערה. עכשיו כשהימים חמים, תוכלי לתכנן כיצד את ממלאת חלק מהימים בפעילות בחוץ: בטיול, בגינת משחקים וכדומה. לעתים את והיא תהיו זמינות לביקור, ולעתים לא. חשוב שיהיו ימים שאת מבלה איתה לבדך. - אם החלטת שיומיים בשבוע הם ביכולת שלך לארח את חמותך, קבעי איתה ימי ביקור קבועים. תוכלי להסביר לה שלעתים אתן מטיילות, וחשוב לך לקבוע איתה ימים קבועים על מנת שאכן תיפגשו. - בימים בהם חמותך מבקרת, אם את חשה שאת יכולה לסמוך עליה בשמירה על בתכם, נצלי את זמן הביקור להספיק מטלות, בזמן שסבתא עם נכדתה (מקלחת, בישול, קריאת מיילים, וכדומה). כך, סבתא תתחיל ליצור זמן איכות אישי עם נכדתה, ואת תהיי חופשיה (אפילו בבית) לעשות דברים אחרים. כך תוכלי להרגיש שכולכן מרוויחות. - בהמשך, בתכם תגדל והמציאות תשתנה יותר מהר מהצפוי: בתכם תלך לגן, אולי לעתים תרצו את עזרתה של חמותך, יהיו לבתכם חברים למפגשי אחר הצהריים. המציאות תשתנה וחוקי המשפחה המשפחתיים ישתנו גם הם. בתקווה שתוכלו לחוש שינוי כבר מטיפים אלה, וכל הכבוד על הסבלנות וההבנה שאת מגלה לכל בני המשפחה, בהצלחה

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • כאב ועצב
  • יעל
  • 08/05/2019 18:54
  • נשואה ואם לשלושה בנים. הבכור בן 31,האמצעי בן 28 נשוי מזה חצי שנה,והצעיר בן 19. עלי לציין שעברנו טיפול משפחתי בעקבות זה שהבכור והאמצעי לא מדברים מזה 10 שנים,הבכור הגיע לדקה וחצי לחתונה והלך. מלפני חתונת הבן האמצעי הבן הבכור הפסיק לבוא הביתה,נמנע מלהיפגש איתנו,לא מגיע לחגים ולאירועים משפחתיים. היום לאחר שצפיתי בטלויזיה ושמעתי משפחות שכולות,מרגישה כמוהם,הבן הבכור השאיר חלל ריק,לא מגיע לחגים,לסופי שבוע ולאירועים משפחתיים. מה עלי לעשות?

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • שלום לך, תודה שכתבת לפורום. אחחח, המפגש עם החלל הריק של יום הזיכרון, הידהד את החלל הריק שאת חווה במשפחתך. אכן כל כך הרבה עצב וכאב. וזה נמשך זמן רב, ובוודאי מכאיב מאד. כדי שנוכל להבין ולהמליץ על המשך הדרך, אם תוכלי לספר קצת יותר על הטיפול המשפחתי שעברתם: כמה זמן ארך הטיפול, מי מהמשפחה היה שותף לטיפול, האם השתנו דברים בעקבות או בזמן הטיפול. בשלב זה, ניתן כבר להעלות את האפשרות של טיפול נוסף, בין אם עבורך באופן פרטני, או משפחתי, בכדי לעבד את תהליכי האובדן שאת ואתם חווים, ולנסות להתחיל לעבוד על ריפוי. אולי תוכלי להסביר את מידת הנכונות לטיפול של בני המשפחה. בינתיים מחזקת את ידיך, ובתקווה לימים של שינוי, עדית וצוות הפורום.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
מידע וכלים שימושיים

אינפומד בריאות דיגיטלית בע"מ