האם עודף מחמאות עלול לפגוע בילד שלכם?

מצד אחד, אין כמו מילה טובה לשיפור התדמית והביטחון של הילד. מצד שני – גם עודף מחמאות לא בהכרח יועיל לו. "רוצים לחזק את הביטחון העצמי של ילדכם? אל תגידו לו תמיד שהוא הכי טוב בכל דבר", אומרים המומחים. אז מהו המינון הנכון? כל התשובות

כתבה פרסומית כתבת חסות


תאריך עדכון: 08/03/2017


מי גאון של אמא? מי הילדה הכי יפה בגן? מי שר הכי יפה ומצייר הכי טוב שיש? כשמדובר בילדים שלנו, רובנו חוטאים בביטויים ובאין ספור סופרלטיבים ומחמאות, שלא תמיד נאחזים במציאות האובייקטיבית. בדרך כלל, יש לנו גם קהל קטן וחמוד במיוחד שנהנה מכל המילים החמות האלה ומצדיק את קיומן.

מאידך, היכן נמתח הגבול בין מחמאות מחזקות לכאלה שעלולות להזיק ומדוע חשוב להקפיד עליו? 

"להיות הורים זו משימה לא פשוטה.  מצד אחד, כולנו רוצים לפנק, לחבק ולגונן על הקטנים ככל שנוכל. מצד שני, העולם שממתין להם בחוץ לא תמיד יהיה ידידותי באותו אופן", אומרת שלי פורפר רוזן, מטפלת MA מדריכת הורים .



"כל ילד זקוק למחמאות ולחיזוקים"

"ילדים לומדים להכיר את עצמם דרך העיניים של הוריהם. לחיזוקים שלנו יש ערך גדול עבורם. חשוב שידעו שבשבילנו הם 'הכי הכי', כי זה למעשה הבסיס לביטחונם. ואכן, סביר להניח שעבורנו הם תמיד יהיו הכי טובים והכי מוצלחים בכל. עם זאת, יש להקפיד גם לשקף את המציאות ואת העולם החיצוני, שבו לא יהיו תמיד הכי מוצלחים בכל דבר שיעשו", מסבירה פורפר רוזן.


נדב הריס, פסיכולוג קליני, מחזק את הדברים: "מחקרים רבים הוכיחו ללא כל ספק, שככל שאנחנו מעניקים לילד יותר אהבה ומשקיעים בו יותר זמן איכות, אנחנו למעשה מחזקים אצלו את תחושת הביטחון ואת תחושת השייכות, וגם עוזרים לו לגבש את זהותו האישית.  גם למבט או לשפת הגוף שלנו יש חשיבות עבורו: עין מאדירה ומתפעלת היא צידה חשובה לדרך עבורו. אם בשנים הראשונות לחייהם, הילדים מגיבים יותר לשפת גוף, לטון דיבור ופחות למלל,  ככל שהם גדלים קיימת חשיבות גם לתוכן המילולי לצד האקטים הנראים לעין".



קראו עוד: כך תעשו זאת נכון: המדריך המלא לשילוב הילדים במטלות הבית 




הילדה הכי יפה בגן – אבל יש גם אחרות

רבים מאתנו גדלו על השיר "לאבא שלי יש סולם מגיע כמעט עד שמיים", מאת תלמה אליגון רוז. פעמים רבות ילדים חשים שהם הכי חזקים או הכי טובים במשהו או לחילופין -  שההורה שלהם הוא הכי טוב בעולם. נשאלת השאלה, איפה נכנס התפקיד שלנו ההורים במקרה הזה?


"למרות האמור, לא הייתי ממליצה להשתמש בביטויים כוללניים מידי. במקום לומר לילד שהוא מצייר 'הכי יפה בעולם', תוכלו לומר לו שהוא השתמש בצבעים מאוד יפים או כמה נפלא שהוא בחר לשלב אלמנטים כאלה ואחרים. חשוב למצוא את הדברים שמייחדים אותו, ההופכיים אותו למי שהוא. כך הוא ילמד להעריך אותם וכמובן את עצמו", אומרת פורפר רוזן.




מצאו דברים אשר מייחדים את הילד שלכם והופכים אותו למי שהוא. כך ילמד הוא להעריך את עצמו



"ילדים רבים שומעים מהוריהם שהם הכי יפים בגן, הכי טובים בכדור או הכי חכמים, וזה בסדר", אומר הריס. ההאדרה הזאת שייכת לעולם הפנטזיה שלהם, ובהחלט יש מקום לטפח ולחזק גם אותו. אך כאמור, חשוב גם לטווח בין הילד לבין העולם החיצוני. לכן, הייתי ממליץ לסייג משפטים, כגון 'אתה הכי יפה בגן' באמירות בסגנון -  'אבל אם נשאל את אמא של עלמה מהגן, סביר להניח שהיא תחשוב שהיא הכי יפה'. כלומר, שם המשחק הוא לשלב בין שני העולמות של הילד – הפנטזיה והמציאות. 


אם הוא גדל בעולם שכולו דמיוני, זה עלול ליצור אשליה וכך גם אכזבה כאשר יגלה שעולמו אינו תואם את זה שבחוץ. זה גם עלול ליצור מצב שבו הוא יחשוש להתמודד עם סיטואציות שבהן יפגוש במציאות שאינה תואמת את יכולותיו האמתיים. מצד שני, גם מחסור בעולם דמיוני ובחיזוקים ייחודיים, עלול להיות בעייתי גם הוא: ילד שלומד להכיר רק את העולם האובייקטיבי, עלול להיות כבוי ופחות יצירתי, ועולם שלם של פנטזיה ודמיון החיוניים להתפתחותו ולעושרו התרבותי והאישיותי עלול להיחסך ממנו. 



"ההשוואה הטובה ביותר היא של הילד כלפי עצמו"

אין כמעט הורה שלא מכיר את הסיטואציה הבאה: הילד חוזר מהחוג ואומר שזהו, שהוא וכדורגל כבר לא. זה יכול להיות בגלל נועם שתמיד מנצח אותו, או העובדה שהוא לא מצליח לעמוד בציפיות של עצמו, או שילד אחר פשוט יותר טוב ממנו. 


"חשוב להשוות את ההישגים של הילד דווקא לאלה של עצמו. במקום לעודד אותו לוותר על כל קושי, או לחילופין לבטל את דבריו ולהמשיך 'למכור' לו אשליות בסגנון 'הוא לא באמת ניצח אותך, אי אפשר לנצח אותך אתה הכי טוב', אפשר לחזק אותו עם משפטים כגון: "אולי אם תתאמן אז בפעם הבאה תצליח יותר', או 'ראיתי שהטכניקה שלך מאוד השתפרה ושאתה קולע הרבה יותר טוב'.


"בנוסף, לפעמים צריך גם להתאים את יכולות הילד למציאות, ולא לשלוח אותו לחוג שבו הוא ירגיש הכי חלש. במקרה כזה חשוב להעביר לו את המסר שיכול להיות שאולי בתחום הזה הוא פחות חזק, אבל שיש חוג אחר שיותר יתאים עבורו. חשוב להיות קשובים להעדפותיו ולרצונותיו, ולעודד אותו להצליח בדרך שבה הוא בוחר. כדאי במקביל, לנסות לעודד אותו לא לוותר בקלות. אם הילד לא מעוניין לרכב על אופניים למשל, ואתם יודעים שזה רק עניין של זמן וניסיון, נסו לרתום אותו לפעולה במשך מספר דקות ביום, או לזמן שיותר מתאים לו. הסבירו לו מה הוא עשויה להרוויח מכך, אילו טיולים משפחתיים או בילוי עם חברים צפויים לו אם ילמד ועוד.



קראו עוד: לחשוב מחוץ לקופסה: כיצד מעודדים יצירתיות בילדים? 



גם דוגמה הורית חשובה בהקשר הזה. משפטים כמו 'נכון שהיום לא הצלחת, וזה באמת קשה, אבל גם אני לפעמים לא מצליח בעבודה ואז אני כועס וגם נרגע'", מסבירה פורפר רוזן.


"למעשה, השוואה יכולה להיות חיובית,  אם מלמדים את הילד לתעל אותה לכיוון זה", אומר הריס. "גם משחקים שיוצרים תחרות הם טובים כי הם מייצרים אינטראקציות בין הילדים, שלומדים גם להתפשר או לוותר לפעמים. אם ילד עצוב מהעובדה שאחר טוב ממנו בפעילות מסוימת, אפשר לעודד אותו בכך שהוא טוב בדברים אחרים – שיוסי אמנם טוב בקליעה לסל והוא טוב יותר בריצה או בציור".



שאלו את עצמכם: האם מאה בחשבון זה באמת הדבר הכי חשוב?

כולנו מעוניינים לראות את הילד שלנו מגיע להישגים טובים, ולשמוע מהמורה שהוא מצטיין בכל דבר או שהוא הכי טוב בכדורסל, אבל מסתבר שהשאיפה הזאת לא תמיד פועלת לטובתו. "במקרים רבים, הורים נוטים לעודד פרפקציוניזם. אבל בשורה תחתונה, חשוב לשאול את עצמנו האם המאה בגאוגרפיה או ציור ללא רבב הוא באמת מה שחשוב. במקום לעודד את הילד לעשות הכי טוב חשוב, הרבה יותר חשוב לשים דגש על התהליך או לתת פידבק למאמץ שהוא משקיע. גם בהיבט הזה הדוגמה האישית חשובה מאוד. אם ניתן דגש גם לתהליכים שאנחנו עושים ולא תמיד דווקא לתוצאות, הילד ילמד שהוא מצליח גם אם לא תמיד יצטיין בכל. הוא גם ילמד שגם לדברים שאינם מושלמים יש ערך גדול מאוד", מסביר הריס.


לסיכום, מחמאות וחיזוקים הם אמנם כלי חשוב הדרוש להתפתחות הילד, אך גם שיקוף המציאות וראייה אובייקטיבית נדרשים, על מנת למנוע ממנו תסכולים וראייה לא נכונה של המציאות. כמו כן, כדאי לתת דגש גם למאמצים, להנאה שבניסיון, לאינטראקציה הנוצרת ולא רק לתוצאות 'על הנייר'. וכמובן שאין כמו דוגמה אישית כדי להמחיש את הדברים.



פורום טיפול זוגי, טיפול משפחתי

 עדית רונן סתר

עדית רונן סתר
עדית רונן-סתר הינה מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת מטעם האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי. את הכשרתה (תואר שני ולימודי הטיפול המשפחתי) עברה באוניברסיטת תל אביב ובמרכז אלומה. כמו כן, עברה הכשרה עוד...

  • הודעה
  • מחבר
  • תאריך / שעה
  • חוסר משיכה בזוגיות
  • יסמין
  • 19/05/2019 16:38
  • שלום, אני בקשר זוגי במשך שבע שנים, מתוכן נשואה שנה. שנינו בגילאי 30+. יש פער ביני ובין בעלי יחסית מהרגע הראשון - לי מאוד חשוב לדאוג לאיך שאני נראית, מאוד לא מזניחה את עצמי, לא מתה על אימונים אבל נהנת מהתוצאות ולכן מקפידה על תדירות גבוהה של ספורט. אוהבת אוכל וכל מה שקשור אליו אך יודעת לעצור את עצמי כשצריך ויודעת לעמוד בפיתויים. הוא - בדיוק ההיפך, ממש בכל רמח איבריו. אנחנו חברים מאוד מאוד טובים, התקשורת מצויינת, אבל בכל מה שקשור למשיכה - פחות. מבחינתי כמובן. במשך שנים רבות סחבתי אותו לאימונים, עשינו דברים ביחד אבל תמיד הרגיש לי שאם אני לא אזום - הוא לא יעשה שום דבר מיוזמתו. אחרי שנים רבות של טיפולים פסיכולוגיים הצלחתי להניח לו ובאמת להבין שזו אחריות מלאה שלו. מהרגע ששוחרר הרסן - הוא עלה בערך 20 קילו. וזה רק הולך ומחמיר. מיותר לציין שאני מתוסכלת מזה ברמות קשות. נורא קשה לנו לחשוב על פרידה בגלל שאנחנו מסתדרים מצויין, ואין איזה פיצוץ או בגידה, אבל אני בטוחה ב - 99% שאני לא אוכל להיות מאושרת או שלמה עם הקשר הזה אף פעם. ואני בטוחה שגם הוא לא רוצה לחיות חיים של שיפוטיות לגבי כל מה שקשור לאוכל. ועדיין, קיים האחוז הבודד הזה בתוך תוכי שמקווה שיקרה אחרת, שהוא כן ירצה בחיים אחרים בשביל עצמו.. ואז מזכירה לעצמי שאם אחרי כל כך הרבה שנים לא קרה כלום.. כנראה גם לא יקרה.. :( אני חושבת שסוג של התרגלתי לחיים בתסכולים, כי ברגע שאני חושבת שלא אראה אותו יותר, אפילו במחיר של השקט הנפשי שארוויח מכך (ובהחלט גם הוא) - מתכווץ לי הלב, ממש כואב. זה מרגיש כאילו אני צריכה להחליט על איזה איבר בא לי לוותר. ואני כבר מותשת מלבכות, כל כך.. כל סופ"ש מתחיל בשיחות על מה עושים, על זה שאנחנו לא רוצים חיים שכאלה, ובסוף בוכים אחד עם השניה, מתוסכלים מהעובדה שאף אחד לא מסוגל לקום וללכת. אני כל כך אוהבת ומעריכה אותו, הוא ממש אדם נדיר, אוהב, מכיל, מפרגן, לא עוקץ, מייעץ, תומך, תמיד תמיד שם בשבילי.. לא היינו בייעוץ זוגי כי התקשורת בינינו מאוד טובה וכל יועצ.ת שניסיתי לשאול אותה האם יש טעם להגיע - אמרה שאם אנחנו מתקשרים אז אין ממש בשביל מה. מסכן הוא ומסכנה אני. החיים שלנו לא זזים מטר קדימה כי הדבר הזה כל הזמן עוצר אותנו. כל הקשר הזה נע סביב האם הוא עולה במשקל או לא. קשה לי עם המחשבה שאני עוצרת אותו (והוא אותי), שיכול להיות שאם היה עם מישהי אחרת כבר היו לו ילדים בשלב זה של החיים. אני מאוד רוצה לפרק את הקשר, לטובת שנינו, אבל אני לא מסוגלת לתאר כמה זה קשה. יחד עם זאת, אני לא רוצה חיים ללא משיכה ותשוקה. אשמח לעצות איך לעשות את זה.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • בעיות בזוגיות
  • אני
  • 11/05/2019 20:27
  • שלום רב, אני ובעלי נשואים כשלוש שנים + תינוקת בת חצי שנה. בעלי בן בכור הגדל בבית שהאב לא מתפקד והוא לקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי. חמתי מקפיצה את בעלי על כל דבר, מהפרטים הקטנים כמו נשרפה לי נורה, תיקח לי את האוטו לטסט ועד ללכת איתה לרופא. חמתי טיפוס קשה לעיגול, יש לה תמיד הערות על כל דבר, היא לא מכבדת בקשות המגיעות ממני הקשורות לילדה, מרשה לעצמה להגיע אלי בלי להודיע, מתקשרת לצרוח על בעלי כאשר לא מקבלת את מבוקשה (לדוגמא שנבוא כל שבוע לארוחת צהריים בשבת) ומכניסה הרבה "רעל" אלינו הביתה. חמתי הקדישה את חייה לטיפול בסבתא וכעת כשהסבתא נפטרה נראה שהיא מחפשת למלא את החלל שנוצר (היא זרקה לי בשבעה שהיא מתכוונת לבוא אלי כמעט כל יום). בעלי אשר לקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי מצפה ממני למלא את החלל החסר הזה ואני מרגישה כי הציפייה ממני גדולה מידי ולא ראלית. לאחר מחשבות רבות החלטתי שאני מסוגלת להכיל אותה פעמיים בשבוע (היא באה כשבעלי לא בבית) ואמרתי לבעלי שבמידה והיא תרצה לבוא יותר היא מוזמנת לקפה בשעות הערב כשהוא בבית. כמו כן אמרתי לו שעליו לעשות איתה שיחת תיאום ציפיות כדי שלא תחווה עוגמת נפש ולהימנע מהריבים. בעלי אשר מפחד מהתגובות שלה הולך בשיטת היהיה בסדר ומניסיון העבר זה לא עובד. איני יודעת מה לעשות על מנת שבעלי יבין שהוא צריך לכבד את רגשותיי והחלטותיי, נראה כי חמתי מפעילה עליו לחצים שפשוט קל לו להעביר אותם אליי מאשר להתעמת איתה. אשמח לעזרה.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • כאב ועצב
  • יעל
  • 08/05/2019 18:54
  • נשואה ואם לשלושה בנים. הבכור בן 31,האמצעי בן 28 נשוי מזה חצי שנה,והצעיר בן 19. עלי לציין שעברנו טיפול משפחתי בעקבות זה שהבכור והאמצעי לא מדברים מזה 10 שנים,הבכור הגיע לדקה וחצי לחתונה והלך. מלפני חתונת הבן האמצעי הבן הבכור הפסיק לבוא הביתה,נמנע מלהיפגש איתנו,לא מגיע לחגים ולאירועים משפחתיים. היום לאחר שצפיתי בטלויזיה ושמעתי משפחות שכולות,מרגישה כמוהם,הבן הבכור השאיר חלל ריק,לא מגיע לחגים,לסופי שבוע ולאירועים משפחתיים. מה עלי לעשות?

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • שלום לך, תודה שכתבת לפורום. אחחח, המפגש עם החלל הריק של יום הזיכרון, הידהד את החלל הריק שאת חווה במשפחתך. אכן כל כך הרבה עצב וכאב. וזה נמשך זמן רב, ובוודאי מכאיב מאד. כדי שנוכל להבין ולהמליץ על המשך הדרך, אם תוכלי לספר קצת יותר על הטיפול המשפחתי שעברתם: כמה זמן ארך הטיפול, מי מהמשפחה היה שותף לטיפול, האם השתנו דברים בעקבות או בזמן הטיפול. בשלב זה, ניתן כבר להעלות את האפשרות של טיפול נוסף, בין אם עבורך באופן פרטני, או משפחתי, בכדי לעבד את תהליכי האובדן שאת ואתם חווים, ולנסות להתחיל לעבוד על ריפוי. אולי תוכלי להסביר את מידת הנכונות לטיפול של בני המשפחה. בינתיים מחזקת את ידיך, ובתקווה לימים של שינוי, עדית וצוות הפורום.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
מידע וכלים שימושיים

אינפומד בריאות דיגיטלית בע"מ