אחים לנצח: האתגרים בהתמודדותם של האחים עם השכול

כשאנו חושבים על המושג שכול, רובנו נדמיין את ההורים שאיבדו את הקרוב להם מכל ביום בהיר אחד. אך גם עבור האחים במשפחה, ההתמודדות עם האובדן קשה מנשוא, היא משפיעה על דפוסי ההתנהגות והמחשבה ואף עשויה להשליך על מהלך חייהם, מערכות היחסים הזוגיות והמשפחה החדשה אותה הם הקימו: מהם האתגרים הקיימים בהתמודדותם של האחים עם השכול ואיזה טיפול עשוי לסייע בהתמודדות עם האובדן? פרויקט מיוחד ליום הזיכרון

כתבה פרסומית כתבת חסות
מאת:


תאריך עדכון: 29/04/2018
הכתבה בהשתתפות מימונית של גורם חיצוני
בשיתוף עם דר' נורית גפני
ד"ר נורית גפני מטפלת בהבעה ויצירה, גוף נפש ופסיכותרפיה.
הצג טלפון מספר מקשר
i


"אני זוכר את הדפיקה בדלת. אבא פתח, אמא התיישבה בכורסא ולא קמה, אבא שתק. בהתחלה היה שקט. אחר כך רעש, הרבה מילים.. המון אנשים.. אבל אני לא זוכר כלום. אנשים נוגעים בי ומדברים. כשכולם הלכו, הבית היה שקט.. כל כך שקט... כאילו לא היה בו כלום יותר, אף אחד. אני יודע היום שכשעמית נפל, הפכתי יתום..." יובל היה רק בן עשר כשאחיו עמית נהרג, ואת יום ההודעה על נפילתו הוא לא יישכח. זוהר איבד את אחיו, יותם, מיד לאחר חגיגות בר המצווה שלו: "איבדנו את יותם ממש אחרי בר המצווה שלי, הוא עוד היה בחגיגה. כשבאו להודיע לנו, הייתי אצל חבר. סבא אסף אותי וסיפר לי שיותם נהרג. הוא אמר לי שחשוב שאהיה חזק עכשיו ואשמור על אמא ואבא. מאז נהגתי כך – לא בכיתי, כעסתי או דיברתי על הנושא כי פחדתי להכאיב להם". אסתר, חוותה את ההתמודדות המורכבת של אובדן אחיה, שאול, דווקא כשבנה התגייס " ביום הגיוס, הכל התמוטט לי ועלה בי פחד נוראי. ידעתי שאצליח להתמודד  כי העולם הכין אותי לכך. פחדתי בעיקר שהילדים שלי יהפכו להיות אחים שכולים ופתאום הבנתי כמה המוות של שאול שינה לי את החיים". ענתיאל היה בן 17 כשאחיו הצעיר, נתנאל, נהרג בפיגוע : " זה מכה בי כל שנה מחדש כאשר אני עומד מול המצבה. הבן שלי כבר מבוגר יותר ממנו".


יום הזיכרון נוגע בכל אחד מאתנו ומעניק לשכול משמעות ייחודית ומורכבת. אך עבור אלה שהשכול הפך עבורם ממילה המתארת סולידריות לאומית, לחוויה אישית ומשפחתית מדובר באתגר מורכב וקשה מנשוא. כאשר אנו חושבים על המושג "בן משפחה שכול" לרוב נדמיין את לרוב התמודדותם של ההורים, אך למעשה, גם לאחים במשפחה חלק מרכזי, ואובדן אח או אחות מעלה קשיים ייחודיים בעיבוד האבל. קשיים אלה נוגעים בכל אחד מחברי המשפחה ואף פוגעים בתא המשפחתי ובזהות העצמית. 


אחים הם חלק אינטגרלי מחיינו, וגם כשאנחנו לא מנהלים קשר יומי ורציף איתם אין ספק שמערכת היחסים הזו היא ייחודית ומלווה את האדם לאורך כל חייו. פעמים רבות, אנו נוטים לחשוב על הקשר בין האחים כעל דבר מובן מאליו וברור לנו שהם שם תמיד – גם אם לא מנוהל קשר רצוף. למעשה, הקשר שבין אחים מהווה את מערכת היחסים הארוכה ביותר אותה מקיים אדם, והוא גם הקשר הראשון המוכר לנו במסגרת מערכות היחסים עם קבוצת השווים. במהלכו, אנו לומדים על שותפות, חלוקת תשומת הלב של ההורים והקרובים, אהבה, הערצה ואף קנאה וכעס. 




מערכת היחסים בין אחים מהווה את אחד מהקשרים המרכזיים בחיינו במהלכה אנו לומדים על שותפות, אהבה ואף קנאה וכעס




למרות שמערכת היחסים בין אחים מוזכרת בתרבות היהודית עוד בתקופת התנ"ך, בסיפורם של קיין והבל או בתיאור מערכת היחסים שבין משה לאהרון, בכל הנוגע לטיפול הפסיכואנליטי, מחקרים שעסקו במערכת יחסים ייחודית זו החלו להופיע רק בעשורים האחרונים.


לאורך השנים, התמקדו המערכות הטיפוליות השונות והחברה כולה, בעיקר בשכול ההורי. כיום, עם התפתחות המחקר העוסק בקשרים שבין אחים, נבנית ההבנה כי יש לטפל במשפחה שחוותה אובדן כמערכת אחת, ולהתייחס לצרכים של כל אחד מחבריה תוך התייחסות לאחים השכולים, לתפיסת המוות בהתאם לגילם ולבניית מערכת משפחתית תומכת. האובדן משנה את המערך המשפחתי, את ההתנהלות של הקבוצה המצומצמת ומצריך גיוס משאבים ייחודיים לצורך עיבוד האבל ובניה מחודשת. לעיתים קרובות, הורים שכולים מתקשים להתמודד עם עיבוד האבל ולתמוך במקביל באחים הנותרים. מאגרי התמיכה של הקרובים מתערערים וכתוצאה מכך, נדחה אבלם של האחים.



מהם האתגרים המרכזיים הכרוכים בהתמודדותם של אחים עם האובדן והשכול?

היכולת לבטא רגשות, כאב, כעס, ייאוש, פחד וחוסר אונים, המלווים את תהליכי השכול , מעוררים חשש באחים, ובמקרים מסוימים הם אינם בטוחים שההורים יוכלו לשאת זאת ולהתמודד גם עם רגשותיהם. כתוצאה מכך האחים השכולים חווים רגשות קשים המודחקים, נמנעים, מתבטאים בהתנהגויות והימנעויות שונות ואף בכאבים פיזיים ובמחלות. 


כמו בכל תהליכי משבר , נוכל למצוא אסטרטגיות הגנה שונות: חלק מהאחים המתמודדים עם השכול נשאבים לתפקיד הורי, ומנסים להגן על ההורים ולשמור על המשפחה שנותרה. אחרים יחפשו את קבוצת השווים בקרב חברים, ינסו להחזיר את חייהם למסלול הרגיל כאילו לא קרה דבר ויפצלו את המתרחש בבית מהחיים החברתיים. במקרים מסוימים אחים שכולים עשויים להרגיש כי כל ביטוי של שמחה, הנאה והצלחה בחייהם, עלול להחוות כבגידה בהורים ובאח המת. לעיתים, ינסו  האחים להמשיך את דרכו של האח שנהרג, לבחור את אותו מסלול לימוד, ואף להתגייס לאותה יחידה בה הוא שירת. חשוב לציין כי כל אחת מהדרכים ודרכים נוספות, הן דרכי התמודדות נורמאליות בסיטואציה שאינה נורמלית.


אובדן אח, מייצר התמודדות כפולה:  מחד, האח המת, הופך מחבר, בן ברית, דמות שניתן לכעוס עליה ולהעריצה, לתמונה שאינה מכילה את מורכבות הקשר בן האחים. ממחקרים שנערכו בשנים האחרונות, עולה כי דמות האח המת, אצל ההורים, נשמרת כאידיאלית, לרוב חסרת קונפליקטים או פגמים. לאחים הנותרים קשה להתמודד אל מול דמות זאת והזיכרונות משעשועים, משחקים וכעסים אינם מוצאים את מקומם. מאידך, האחים השכולים מאבדים את ההורים כדמות חזקה, מגנה ושומרת והם חווים את עוצמת רגשות ההתמודדות של ההורים עם האבל. כשעולה התחושה כי ההורה אינו מסוגל להתמודד, מתפתחת התפיסה כי יש להסתמך רק על עצמי במצבי לחץ ומשבר. אסטרטגיה זו ממשיכה ומלווה את האח השכול בבגרותו ואף עלולה להשפיע על יחסיו הזוגיים, המשפחתיים והחברתיים. 


התמודדות נוספת, היא אובדן הזהות בקבוצה החברתית. אובדן אח בגיל ההתבגרות, המהווה  תקופה בה מנסים בני הנוער להיות דומים ככל האפשר לחבריהם, מניחה את תווית ה"אח השכול" בן לילה ומעלה חשש ליחס מיוחד ורחמים. מצב זה, מפתח אצל חלק מהאחים השכולים, יכולת זיהוי לקריאת רמזים, בקול, במבט, בתנוחת גוף של האחרים המשמעותיים. בבגרותם, יכולת זו ששימשה אותם כהגנה בגיל ההתבגרות, מוטמעת כחלק מדרכי התקשורת שלהם, מבלי לבחון או לערער על תפיסה זו. 



מהו הטיפול שיסייע בהתמודדותם של האחים השכולים על האובדן?

את האחים השכולים המגיעים לטיפול אני פוגשת כאנשים בוגרים, חלקם בעלי משפחות, הורים לילדים ולעיתים אף סבים וסבתות לנכדים. לאורך השנים הרבות שחלפו מאז האובדן הם נושאים את ההתמודדות עם השכול בשקט, לעיתים אף מבלי לשתף את הקרובים להם. מטופלים רבים, מגיעים לטיפול בעקבות שאלות או משברים משפחתיים או בריאותיים, שלכאורה אינם קשורים להיותם אחים שכולים. ההליך הטיפולי מסייע בחשיפת הקשר הייחודי בין היותם אחים שכולים להתמודדויות השונות אותן הם חווים כאנשים בוגרים. 


מפגשי הטיפול מתחילים לרוב בהכרות עם התא המשפחתי העכשווי, הילדים הנכדים, הקשרים החברתיים והמשפחתיים וזאת כחלק מההתבוננות על מקורות התמיכה העכשוויים, היכולות, ההצלחות והעשייה . אחר כך אנחנו עוברים אל משפחת המקור - המשפחה שחוותה את האובדן. לעיתים לראשונה, מספר האח השכול, את סיפור חייו, את הרגע, בו שמע, ראה וחווה את ההודעה (דבר שרובם זוכרים ומתארים, לפרטים). המטופל מלמד אותי על סיפור חייו (נרטיב) על הבית לפני נפילת האח, על רגע ההודעה, על ההתמודדות המשפחתית, הסביבתית והחברתית עם האובדן.  הוא מדבר על ההתמודדות שלו עם השכול,על המחשבות, הרגשות והתפקידים אותם לקח או קיבל.


אנחנו לומדים יחד את האסטרטגיות בהן נעזר כדי להמשיך לחיות, כדי להצליח ולהיות מי שהוא היום. יחד אנחנו מתחילים לבחון, מה מהאסטרטגיות תומכת בחייו היום, ואלו מהן אינן מקדמות אותו ואף מפריעות לו במהלך חייו. 


חלק חשוב נוסף בטיפול הוא העיסוק בזיכרונות, החזרה של דמות האח שנפל, והפיכתה מאידיאל ותמונה שלעיתים אינה נגישה לילד או נער, אל דמות "האח שלי" על כל צבעוניותה ומרכיביה: האח שגם צחק, הרגיז, הכאיב, כעס ושיחק.  לעיתים אנחנו כותבים את סיפור האח, או  בוחרים תמונות ומכינים את אלבום הזיכרון, אלבום שדרכו ניתן לספר את סיפור ה"אח שלי" לילדים, לנכדים לחברים. 


הטיפול באחים בוגרים, שאיבדו אח או אחות בצעירותם, מאפשר להם לבחון כיצד האובדן השפיע על תהליכים מחשבות, רגשות ודפוסי התנהגות דרכם הם חווים את העולם ואת מערכות היחסים השונות אותן הם מקיימים. בעזרת הטיפול בוחנים הם מהן דרכי ההתנהגות שסייעו בהתמודדות הראשונית עם האובדן, ואילו דפוסים מתאימים גם כיום בבגרותם.



עדיין מתלבטים? להתייעצות עם דר' נורית גפני השאירו פרטים

שם מלא: טלפון:
קראתי והסכמתי לתקנון שלחו עכשיו >



פורום טיפול זוגי, טיפול משפחתי

 עדית רונן סתר

עדית רונן סתר
עדית רונן-סתר הינה מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת מטעם האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי. את הכשרתה (תואר שני ולימודי הטיפול המשפחתי) עברה באוניברסיטת תל אביב ובמרכז אלומה. כמו כן, עברה הכשרה עוד...

  • הודעה
  • מחבר
  • תאריך / שעה
  • חוסר משיכה בזוגיות
  • יסמין
  • 19/05/2019 16:38
  • שלום, אני בקשר זוגי במשך שבע שנים, מתוכן נשואה שנה. שנינו בגילאי 30+. יש פער ביני ובין בעלי יחסית מהרגע הראשון - לי מאוד חשוב לדאוג לאיך שאני נראית, מאוד לא מזניחה את עצמי, לא מתה על אימונים אבל נהנת מהתוצאות ולכן מקפידה על תדירות גבוהה של ספורט. אוהבת אוכל וכל מה שקשור אליו אך יודעת לעצור את עצמי כשצריך ויודעת לעמוד בפיתויים. הוא - בדיוק ההיפך, ממש בכל רמח איבריו. אנחנו חברים מאוד מאוד טובים, התקשורת מצויינת, אבל בכל מה שקשור למשיכה - פחות. מבחינתי כמובן. במשך שנים רבות סחבתי אותו לאימונים, עשינו דברים ביחד אבל תמיד הרגיש לי שאם אני לא אזום - הוא לא יעשה שום דבר מיוזמתו. אחרי שנים רבות של טיפולים פסיכולוגיים הצלחתי להניח לו ובאמת להבין שזו אחריות מלאה שלו. מהרגע ששוחרר הרסן - הוא עלה בערך 20 קילו. וזה רק הולך ומחמיר. מיותר לציין שאני מתוסכלת מזה ברמות קשות. נורא קשה לנו לחשוב על פרידה בגלל שאנחנו מסתדרים מצויין, ואין איזה פיצוץ או בגידה, אבל אני בטוחה ב - 99% שאני לא אוכל להיות מאושרת או שלמה עם הקשר הזה אף פעם. ואני בטוחה שגם הוא לא רוצה לחיות חיים של שיפוטיות לגבי כל מה שקשור לאוכל. ועדיין, קיים האחוז הבודד הזה בתוך תוכי שמקווה שיקרה אחרת, שהוא כן ירצה בחיים אחרים בשביל עצמו.. ואז מזכירה לעצמי שאם אחרי כל כך הרבה שנים לא קרה כלום.. כנראה גם לא יקרה.. :( אני חושבת שסוג של התרגלתי לחיים בתסכולים, כי ברגע שאני חושבת שלא אראה אותו יותר, אפילו במחיר של השקט הנפשי שארוויח מכך (ובהחלט גם הוא) - מתכווץ לי הלב, ממש כואב. זה מרגיש כאילו אני צריכה להחליט על איזה איבר בא לי לוותר. ואני כבר מותשת מלבכות, כל כך.. כל סופ"ש מתחיל בשיחות על מה עושים, על זה שאנחנו לא רוצים חיים שכאלה, ובסוף בוכים אחד עם השניה, מתוסכלים מהעובדה שאף אחד לא מסוגל לקום וללכת. אני כל כך אוהבת ומעריכה אותו, הוא ממש אדם נדיר, אוהב, מכיל, מפרגן, לא עוקץ, מייעץ, תומך, תמיד תמיד שם בשבילי.. לא היינו בייעוץ זוגי כי התקשורת בינינו מאוד טובה וכל יועצ.ת שניסיתי לשאול אותה האם יש טעם להגיע - אמרה שאם אנחנו מתקשרים אז אין ממש בשביל מה. מסכן הוא ומסכנה אני. החיים שלנו לא זזים מטר קדימה כי הדבר הזה כל הזמן עוצר אותנו. כל הקשר הזה נע סביב האם הוא עולה במשקל או לא. קשה לי עם המחשבה שאני עוצרת אותו (והוא אותי), שיכול להיות שאם היה עם מישהי אחרת כבר היו לו ילדים בשלב זה של החיים. אני מאוד רוצה לפרק את הקשר, לטובת שנינו, אבל אני לא מסוגלת לתאר כמה זה קשה. יחד עם זאת, אני לא רוצה חיים ללא משיכה ותשוקה. אשמח לעצות איך לעשות את זה.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • שלום לך, מהתיאור שלך, נשמע שישנם חלקים טובים מאד בקשר שלכם, חלקים ששניכם מעריכים. משיכה מינית ומשיכה כללית חשובים מאד בקשר זוגי, אך אלה מושפעים מגורמים רבים ויכולים לעתים להשתנות. טיפול זוגי הוא הכתובת שלך, באופן ברור. בטיפול מעין זה, תוכלו להכיר אחד את השני יותר לעומק, תוכלו לעבור תהליכים אישיים בתמיכת השני, ואולי למצוא את הדרך חזרה. גם אם לא, דרך הטיפול תוכלו לקבל החלטות בצורה מסודרת יותר. חשוב מאד לבחור מטפל זוגי מוסמך , וזאת תוכלו לעשות דרך האגודה הישראלית לטיפול זוגי, בקישור זה: http://www.mishpaha.org.il/ איני מכירה מטפלים שיגידו לכם שאין טעם להגיע. ייתכן וישנם מטפלים עמוסים שאינם פנויים, אך בקישור המצורף תוכלו לקבל רשימה ארוכה של מטפלים מוסמכים, שיוכלו לעזור לכם לעבור ממצב של תקיעות למצב של תנועה והתפתחות. בהצלחה

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • בעיות בזוגיות
  • אני
  • 11/05/2019 20:27
  • שלום רב, אני ובעלי נשואים כשלוש שנים + תינוקת בת חצי שנה. בעלי בן בכור הגדל בבית שהאב לא מתפקד והוא לקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי. חמתי מקפיצה את בעלי על כל דבר, מהפרטים הקטנים כמו נשרפה לי נורה, תיקח לי את האוטו לטסט ועד ללכת איתה לרופא. חמתי טיפוס קשה לעיגול, יש לה תמיד הערות על כל דבר, היא לא מכבדת בקשות המגיעות ממני הקשורות לילדה, מרשה לעצמה להגיע אלי בלי להודיע, מתקשרת לצרוח על בעלי כאשר לא מקבלת את מבוקשה (לדוגמא שנבוא כל שבוע לארוחת צהריים בשבת) ומכניסה הרבה "רעל" אלינו הביתה. חמתי הקדישה את חייה לטיפול בסבתא וכעת כשהסבתא נפטרה נראה שהיא מחפשת למלא את החלל שנוצר (היא זרקה לי בשבעה שהיא מתכוונת לבוא אלי כמעט כל יום). בעלי אשר לקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי מצפה ממני למלא את החלל החסר הזה ואני מרגישה כי הציפייה ממני גדולה מידי ולא ראלית. לאחר מחשבות רבות החלטתי שאני מסוגלת להכיל אותה פעמיים בשבוע (היא באה כשבעלי לא בבית) ואמרתי לבעלי שבמידה והיא תרצה לבוא יותר היא מוזמנת לקפה בשעות הערב כשהוא בבית. כמו כן אמרתי לו שעליו לעשות איתה שיחת תיאום ציפיות כדי שלא תחווה עוגמת נפש ולהימנע מהריבים. בעלי אשר מפחד מהתגובות שלה הולך בשיטת היהיה בסדר ומניסיון העבר זה לא עובד. איני יודעת מה לעשות על מנת שבעלי יבין שהוא צריך לכבד את רגשותיי והחלטותיי, נראה כי חמתי מפעילה עליו לחצים שפשוט קל לו להעביר אותם אליי מאשר להתעמת איתה. אשמח לעזרה.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • שלום לך, אפשר לחלוטין להבין את הקושי שלך להכיל מצבים כאלה, הדורשים ממך השקעה רבה מאד ביחסים עם חמותך, ובתדירות גבוהה מאד. וזאת, כמו שאת רואה בעינים נבונות ורגישות, מתוך היחסים שהתפתחו עם השנים, בין בעלך לבין אמו. כן, כמו שאת כנראה מעריכה, יחסי התלות הייחודיים בין בעלך לאמו, זולגים אל הקשר שלכם ואל משפחתכם החדשה. חשוב לראות איך ניתן לתת לאימו מקום ומביטחון בחיים שלכם, תוך יצירת גבולות חדשים למשפחה החדשה שלכם. אמו צמאה לקשר, תלויה בנוכחות שלכם. ייאמר לזכותך ולזכותה, שהיא נהנית להיות במחיצתך. ובכל זאת, מאד ברור ומובן שאת צריכה את המרחב שלך. כמו כן, למען עתיד רגוע יותר לכולם, היה נהדר עם בעלך היה מוכן לעשות תהליך עם עצמו, בו הוא יצליח לשמור על קשר אוהב וטוב עם אמו, תוך היפרדות, שעד עתה לא התרחשה. בנוסף, המשפחה החדשה שלכם עדיין נמצאת בתהליך הסתגלות למצב החדש, בתכם. חצי שנה אולי נראית כמו זמן רב, אך זו עדיין ההתחלה, ואתם בתקופת הסתכלות: כלומר, שניהם מסתגלים לתפקידי ההורות שלכם, חמותך צריכה להסתגל לתפקידיה כסבתא. הצעתי כזו: 1. תוכלי להתייעץ עם איש מקצוע למשך מספר פגישות, על מנת לקבל כלים להתמודדות. את יכולה לפנות למטפל משפחתי או להדרכת הורים. ייעוץ והדרכת הורים יסייעו לכם ליצור גבולות בין המשפחה שלכם לבין המשפחה המורחבת, ולהחזיר לעצמך את החיים שלך. 2. בינתיים, אוסיף מספר טיפים שיסייעו: - בתכם קטנה ומצריכה את מלוא תשומת הלב, כאשר היא ערה. עכשיו כשהימים חמים, תוכלי לתכנן כיצד את ממלאת חלק מהימים בפעילות בחוץ: בטיול, בגינת משחקים וכדומה. לעתים את והיא תהיו זמינות לביקור, ולעתים לא. חשוב שיהיו ימים שאת מבלה איתה לבדך. - אם החלטת שיומיים בשבוע הם ביכולת שלך לארח את חמותך, קבעי איתה ימי ביקור קבועים. תוכלי להסביר לה שלעתים אתן מטיילות, וחשוב לך לקבוע איתה ימים קבועים על מנת שאכן תיפגשו. - בימים בהם חמותך מבקרת, אם את חשה שאת יכולה לסמוך עליה בשמירה על בתכם, נצלי את זמן הביקור להספיק מטלות, בזמן שסבתא עם נכדתה (מקלחת, בישול, קריאת מיילים, וכדומה). כך, סבתא תתחיל ליצור זמן איכות אישי עם נכדתה, ואת תהיי חופשיה (אפילו בבית) לעשות דברים אחרים. כך תוכלי להרגיש שכולכן מרוויחות. - בהמשך, בתכם תגדל והמציאות תשתנה יותר מהר מהצפוי: בתכם תלך לגן, אולי לעתים תרצו את עזרתה של חמותך, יהיו לבתכם חברים למפגשי אחר הצהריים. המציאות תשתנה וחוקי המשפחה המשפחתיים ישתנו גם הם. בתקווה שתוכלו לחוש שינוי כבר מטיפים אלה, וכל הכבוד על הסבלנות וההבנה שאת מגלה לכל בני המשפחה, בהצלחה

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • כאב ועצב
  • יעל
  • 08/05/2019 18:54
  • נשואה ואם לשלושה בנים. הבכור בן 31,האמצעי בן 28 נשוי מזה חצי שנה,והצעיר בן 19. עלי לציין שעברנו טיפול משפחתי בעקבות זה שהבכור והאמצעי לא מדברים מזה 10 שנים,הבכור הגיע לדקה וחצי לחתונה והלך. מלפני חתונת הבן האמצעי הבן הבכור הפסיק לבוא הביתה,נמנע מלהיפגש איתנו,לא מגיע לחגים ולאירועים משפחתיים. היום לאחר שצפיתי בטלויזיה ושמעתי משפחות שכולות,מרגישה כמוהם,הבן הבכור השאיר חלל ריק,לא מגיע לחגים,לסופי שבוע ולאירועים משפחתיים. מה עלי לעשות?

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • שלום לך, תודה שכתבת לפורום. אחחח, המפגש עם החלל הריק של יום הזיכרון, הידהד את החלל הריק שאת חווה במשפחתך. אכן כל כך הרבה עצב וכאב. וזה נמשך זמן רב, ובוודאי מכאיב מאד. כדי שנוכל להבין ולהמליץ על המשך הדרך, אם תוכלי לספר קצת יותר על הטיפול המשפחתי שעברתם: כמה זמן ארך הטיפול, מי מהמשפחה היה שותף לטיפול, האם השתנו דברים בעקבות או בזמן הטיפול. בשלב זה, ניתן כבר להעלות את האפשרות של טיפול נוסף, בין אם עבורך באופן פרטני, או משפחתי, בכדי לעבד את תהליכי האובדן שאת ואתם חווים, ולנסות להתחיל לעבוד על ריפוי. אולי תוכלי להסביר את מידת הנכונות לטיפול של בני המשפחה. בינתיים מחזקת את ידיך, ובתקווה לימים של שינוי, עדית וצוות הפורום.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס

רופאים בתחום
אורלי שלח אורלי שלח
פסיכותרפיסטית התנהגותית-קוגניטיבית (C.B.T). קרא עוד
תהילה גיגי הראל תהילה גיגי הראל
פסיכולוגית קלינית קרא עוד
מידע וכלים שימושיים

אינפומד בריאות דיגיטלית בע"מ