שלבקת חוגרת, הרפס זוסטר

לאחר החלמה מאבעבועות רוח, נוטה וירוס ההרפס להיכנס למערכת העצבים ולהישאר רדום בה. בשלב מסוים עלול הווירוס להיות פעיל שוב ולנדוד בנתיבי העצבים שבגוף אל העור. אלא שלא כל מי שחלה באבעבועות רוח יחלה בהכרח בשלבקת חוגרת. הסיבה להתעוררות הנגיף בגוף אינה ידועה, אך ההשערה היא כי אנשים מבוגרים ואנשים בעלי מערכת חיסונית מוחלשת נוטים יותר לחלות במחלה. 
 

גורמי הסיכון לשלבקת חוגרת הם:

• גיל – שלבקת חוגרם נפוצה יותר בבני 50 ומעלה. הסיכון גדל עם הגיל, ובעיקר בקרב בני 80 ומעלה.  הגיל הוא גם הפקטור המרכזי בכאב שנמשך חודשים או שנים רבות הנקרא נוירולוגיה פוסט הרפטית אשר יופיע ברוב החולים מעל גיל 60. ניתן למנוע את הסיבוך הנורא הזה עם טיפול אינטנסיבי מתאים בכאבים ב-2-3 החודשים הראשונים לאחר הופעת השלבקת חוגרת. 

• מחלות – מחלות קיימות אשר מחלישות את המערכת החיסונית כגון HIV / איידס או סרטן, עלולות להעלות את הסיכון לשלבקת חוגרת.

• טיפולים בסרטן – הקרנות ו/או כימותרפיה עלולים להחליש את העמידות לשלבקת חוגרת ולהוות טריגר להתפרצותה. 

• תרופות מסוימות – תרופות המשמשות לטיפול נגד דחיית השתלת איברים עלולות להעלות את הסיכון להתפתחות שלבקת חוגרת, כמו גם שימוש ממושך בסטרואידים מסוימים.
 

אבחון שלבקת חוגרת נקבע במרבית הפעמים על-פי תשאול הרופא ובדיקה של תסמינים גופניים: התלוננות המטופל על כאב בצד אחד של הגוף, אופי הכאב, זיהוי גופני של פריחה ושלפוחיות האופייניות לשלבקת חוגרת, מיקום הפריחה ועוד.

במרבית המקרים, במטופלים עם מערכת חיסונית תקינה, המחלה תחלוף ללא זכר, אולם באיברים כמו פנים ועיניים, עלולה המחלה לגרום לצלקות ולנזקים. 

סיבוכים של שלבקת חוגרת כוללים: 

• נוירלגיה פוסט הרפטית (Post Herpetic Neuralgia) – כאבים העלולים להמשך זמן ממושך לאחר חלוף המחלה. כאבים אלו נובעים מפגיעה בעצב באזור בו הופיעה הפריחה. 

• זיהום חיידקי של העור – במידה והשלפוחיות לא מטופלות כראוי, תיתכן התפתחות זיהומית בעור המצריכה לרוב טיפול אנטיביוטי.

• פגיעה בראייה – שלבקת חוגרת בעין או באזור העין עלולה לגרום לזיהום בעין שעלול להוביל בסופו של דבר לפגיעה עצבית בעין ולאובדן ראייה.

• בעיות נוירולוגיות – בהתאם לעצבים שנפגעו מן במחלה, שלבקת חוגרת עלולה להוביל לדלקת המוח (אנצפליטיס), שיתוק בפנים, אובדן שמיעה או בעיות בשיווי המשקל ואיבוד שליטה חלקי או מלא על הסורגים. 

 להלן הטיפולים בשלבקת חוגרת:

• הטיפול המקובל כיום הוא תרופות אנטי-ויראליות כגון אציקלוביר (זובירקס) ו-ואלאציקלוביר (ולטרקס). מומלץ להימנע ככל שניתן משימוש של משחות המכילות אנטיביוטיקה. 

• חשוב להקפיד שאזור הפריחה יהיה נקי ויבש, עם כמה שפחות מגע של בגדים, ללא פלסטרים (חבישה עדינה במידת הצורך).

• להרגעת הגרד, ניתן להשתמש בתרחיץ קלמין calamine או בתרופות נוגדות היסטמין. 

• לטיפול בכאב בד"כ יומלץ שימוש במשככי כאבים מסוגים שונים, כגון פראצטמול, תרופות נוגדות דלקת ממשפחת NSAIDs   מתאימים למטופלים צעירים יותר, נוגדי דיכאון ונוגדי פרכוסים. 

האקדמיה האמריקנית לנוירולוגיה (AAN), איגוד של יותר מ-34,000 נוירולוגים ואנשי מקצוע במדעי המוח, פרסמה בשנת 2018 הצהרת עמדה הקובעת כי אין להשתמש באופיואידים חזקים לטיפול בכאב נוירופתי בגלל הסיכון הגבוה להתמכרות וסיבוכים חמורים כולל מוות (1). למרבה הצער, עדויות מדעיות שונות כיום מראות שרוב האנשים לא יגיבו לרוב טיפולי הכאב לטיפול בנוירלגיה פוסט - הרפטית הקיימים כיום בסל הבריאות הישראלי, כיוון שהן מייצרות לעיתים תכופות   תופעות לוואי בעייתיות, במיוחד בקרב גילאי   60 פלוס. טיפולים מקומיים בטוחים יותר כגון הזרקת בוטוקס תת עורית הוכחו כמביאים הקלה משמעותית לארבעה מתוך חמישה חולים. 

סוג הטיפול, משך הטיפול והמינון ייקבע לפי המלצת הרופא.

שלבקת חוגרת היא אינה מחלה מדבקת ולא קיים חשש להידבקות ממישהו שלוקה בה. עם זאת, מי שלא חלה באבעבועות רוח מימיו נמצא בסיכון להידבק בנגיף בעת חשיפה לחולה בשלבקת חוגרת.   

בישראל ובמדינות רבות בעולם קיים חיסון שלבקת חוגרת. כיום בארץ החיסון מומלץ לבני 60 ומעלה, לאור שכיחות המחלה בקרב אוכלוסייה זו. החיסון אינו מטפל במחלה אך עשוי למנוע במקרים רבים התפתחות של שלבקת חוגרת, כמו גם להחליש את התסמינים בקרב מחוסנים שבכל זאת לקו במחלה. חיסון זה לא מומלץ לילדים, לנשים בהריון ולמדוכאי חיסון. כמו כן, חיסון שלבקת חוגרת אינו מהווה תחלופה לחיסון לאבעבועות רוח. 

חשוב לדעת כי ישנם שני חיסונים זמינים בשוק הישראלי. הראשון, מסוג איקס, הוא חיסון של וירוס חי מוחלש וכרוך ביותר סיכון לסיבוכים, ונחשב ליותר אפקטיבי בקרב  מבוגרים מעל גיל 70. השני, מסוג שינגריקס, נכנס לסל הבריאות בשנת 2023 וכולל ווירוס מת. חיסון זה נחשב ליעילובטיחותי יותר. כל מי שחלה בשלבקת חוגרת אמור להתחסן חצי שנה לאחר מכן כיוון שקיים חשש שהמחלה תחזור, כפי שקורה אצל בערך שליש של מטופלים.