הגשמה עצמית (Self fulfillment)

ההגדרה המילונית למונח הגשמה עצמית - "מימוש הפוטנציאל האישי, סיפוק פנימי" - רחוקה מלמצות את ההסבר על התפקיד המשמעותי שהוא ממלא בחיינו. תפיסת ההגשמה העצמית כצורך פסיכולוגי התפתחה בשנות ה-50 של המאה ה-20 וממלאת כיום תפקיד מרכזי בטיפולים המכוונים למימוש ההגשמה העצמית. מהי הגשמה עצמית? מה הסיכוי להגיע אליה ואיך קשורה תקופת הילדות להגשמה עצמית בבגרות?

מהי הגשמה עצמית?

סוגיית "טבע האדם - טוב או רע מנעוריו?" מעסיקה מזה אלפי שנים הוגי דעות ותיאורטיקנים מדיסציפלינות שונות ביניהן גם תחום הפסיכולוגיה.

התיאוריה הפרוידיאנית הקלאסית הדגישה את מרכזיותם של דחפי המין והתוקפנות ואת הנטייה האנושית להשגת הומאוסטזיס- איזון אשר מתקבל עם סיפוק הדחפים או נטרולם. רק בשנות ה-50 של המאה ה-20 החלו להישמע קולות אשר ביקשו להחליף תפיסה זו בתפיסה המתמקדת דווקא בנטייה האנושית לצמיחה, התקדמות ומימוש עצמי. בשנים אלו החל להתפתח זרם הפסיכולוגיה ההומניסטית אשר התבסס על תפיסה זו.

הפסיכולוגיה ההומניסטית קמה אל מול שתי הגישות הפסיכולוגיות הדומיננטיות באותה תקופה: הפסיכואנליזה הפרוידיאנית אשר הדגישה את הנטייה לסיפוק דחפים והפסיכולוגיה ההתנהגותית אשר ראתה את ההתנהגות האנושית כתוצר של חיזוקים חיוביים ושליליים אליהם נחשף האדם. לעומת זאת, טענו מטפלים ותיאורטיקנים הומניסטיים כי אנו מגיעים לעולם עם נטייה מולדת למימוש הפוטנציאל האישי, יצירת קשרים בין אישיים חיוביים, הגשמה עצמית ועמידה באתגרים המביאים לצמיחה אישית.
שני תיאורטיקנים מרכזיים אשר הדגישו בדרכים שונות את תפקידה של הגשמה עצמית בחיים האנושיים היו קרל רוג'רס ואברהם מאסלו.

קרל רוג'רס - הגשמה עצמית לכל

רוג'רס ראה הגשמה עצמית ככוח ביולוגי מולד המהווה את המניע המרכזי של ההתנהגות האנושית. לטענתו, כל תינוק מגיע לעולם עם דחף חזק למימוש הפוטנציאל האישי ודחף זה הוא העומד בבסיס דחפים ומניעים פיסיולוגיים ופסיכולוגיים אחרים. אנו יודעים לזהות באופן טבעי אילו חוויות יקדמו אותנו לעבר הגשמה עצמית ואילו חוויות ירחיקו אותנו ממנה, ובריאות נפשית באה לידי ביטוי ביכולת לערוך בחירות בהתאם לתחושה פנימית זו.

בהתאם לתפיסה זו הנחת הבסיס של רוג'רס הינה כי כל אדם יכול לממש את עצמו במידה והתפתחותו הטבעית אינה מופרעת על ידי הסביבה. כדי שהתפתחות טבעית זו תוכל להתממש, על האדם לחוות 'אהבה ללא תנאי' או הערכה חיובית בלתי מותנית בילדותו - חוויה בה זוכה הילד לקבלה ואהבה בלי קשר למעשיו, גם כאשר מוצבים לו גבולות על התנהגות לא הולמת (למשל- הורה שמעביר מסר כי הוא מגנה את שבירת הצעצוע, אבל לא רואה את הילד כ'ילד רע'). כאשר הילד חסר את החוויה של אהבה ללא תנאי, מומרת הנטייה הטבעית להגשמה עצמית בנטייה לחיפוש אחר הערכה ואישור מהסביבה. בבגרות, תביא נטייה זו לקושי בזיהוי ובחירה של חוויות המקדמות הגשמה עצמית ולהמרתן בבחירות המוכתבות על ידי נורמות ולחצים סביבתיים (למשל, סטודנט הבוחר בלימודי עריכת דין למרות אהבתו וכישוריו בתחום הספרות). מטרת הטיפול הפסיכולוגי, לפי רוג'רס, הינה לספק למטופל חוויה מתקנת של קבלה ללא תנאי אשר תאפשר לו לממש את נטייתו המולדת לפעול למען הגשמה עצמית.

אברהם מאסלו - הגשמה עצמית למתקדמים

בדומה לרוג'רס, הניח מאסלו כי טבע האדם חיובי מיסודו וכי נטייתו הבסיסית היא להגשמה עצמית והתגברות על מכשולים. אלא שלטענתו, אנשים מעטים בלבד אכן מצליחים להגיע להגשמה עצמית.
מאסלו הבחין בין מניעי חסך המתייחסים למימדים החיוניים לקיום הפיסי והפסיכולוגי (חום, שובע, הגנה, תחושת שייכות, קבלת אהבה) לבין מניעי גדילה המאפשרים לאדם לחיות חיים מספקים וכוללים רכישת ידע, הנאה מאסתטיקה ומימוש עצמי. רק לאחר שמסופקים הצרכים הנובעים ממניעי החסך, יכול האדם לנוע לעבר מימוש מניעי הגדילה. הואיל והגשמה עצמית ניצבת בראש פירמידת הצרכים, מעטים האנשים המסוגלים להגיע אליה. תפיסה זו של מאסלו הביאה אותו להתעניינות מוגברת באנשים שהגשימו עצמם והוא ערך מחקר ביוגראפי על מאפייניהם של איינשטיין, לינקולן, שפינוזה ועוד. מחקר זה הניב זיהוי של מספר תכונות הקשורות בהגשמה עצמית וביניהן תפיסה מציאותית, מיקוד בבעיה קונקרטית ולא בבעיות אישיות, התנהגות ספונטנית, עצמאות, יצירתיות, יכולת חברתית גבוהה, יכולת לקבלת האחר ועוד.

לסיכום, ניתן לראות כי הגשמה עצמית מהווה מניע אנושי מרכזי אשר משפיע על בחירותינו, על מהלך חיינו ועל מידת הסיפוק שאנו חשים. כיום, אף יותר מבעבר, מטיפה החברה המערבית למימוש הפוטנציאל האישי ולהגשמה עצמית. בהתאם לכך, שיטות טיפול ויעוץ כמו אימון אישי, פסיכותרפיה ועוד, מציעות היום סיוע בזיהוי מכשולים העומדים בדרך להגשמה העצמית, ורכישת מיומנויות להתמודדות עם מכשולים אלו.