אני בת 55. בדיקת EMG הראתה שיש לי CTS דו-צדדי בדרגה שמחייבת ניתוח. האם ההחלטה על ניתוח נעשית רק לפי בדיקה זו או גם לפי דרגת ההפרעה הסובייקטיבית? כלומר, אם כיום איני סובלת מרדימות ופרסתזיה בכף היד, האם אפשר לוותר על הניתוח?

אני מצדד בגישה הרפואית הכירורגית השמרנית. כאשר מדובר בבעיה גופנית הניתנת לטיפול ניתוחי, אבל החולה אינו סובל ואין סיכון לבריאותו או להידרדרות המצב בעקבות אי-טיפול, ניתן להמתין עם הניתוח. לכל פעולה ניתוחית יש יתרונות וחסרונות, והרפואה, ובמיוחד בתחום הכירורגיה, החלה לשקול בשנים האחרונות את כדאיות הניתוח. כך, בשנים האחרונות, חל מפנה בגישה הניתוחית לבקעים (הרניה), ומאמר מקיף שפורסם לפני כמה שנים הדגיש שלא כל בקע מצריך ניתוח, ושהפניה גורפת לניתוחים גורמת נזקים משמעותיים יותר מאשר גישה ניתוחית סלקטיבית. החודש פורסמה עבודת מחקר בעיתון הרפואי הנחשב Lancet בנושא ניתוחי התעלה הקרפלית לאנשים עם סבל בינוני, ובו נעשתה השוואה בין מנותחים למטופלים שקיבלו טיפול שמרני (סד תומך, פיזיותרפיה, גלי קול). התוצאות הראו יתרון קל בלבד לגישה הניתוחית. עם זאת, בדיון שנערך לאחר מכן, הזהירו המומחים מפני טיפול ניתוחי לכל המטופלים, והובאו נתונים הממליצים על טיפול שמרני. הגישות הניתוחיות לבעיות שאינן מסכנות חיים או בריאות אלא נועדו לשיפור איכות החיים נבדקות כיום בשבע עיניים. בפניה לרופא מנתח יש לקבל תשובה ברורה לגבי אופציות הטיפול השונות. לפני כמה ימים פנה אלי מטופל כדי להתייעץ לגבי בעיה כירורגית אחרת. ההמלצה שקיבל בבית חולים מרכזי היתה לעבור ניתוח, ואמנם נקבע לו מועד וניתנו לו הטפסים המתאימים. לאחר שקיבלתי ממנו את כל המידע הנחוץ, בדקתי אותו וקיבלתי עוד מידע כללי על מעשיו ותוכניותיו, המלצתי לו לא לעבור את הניתוח, בניגוד להמלצת המנתח בבית החולים. לאחר שהמלצתי והסברתי את המלצתי, הופתעתי לשמוע שהתור שנקבע לו בבית החולים היה לעוד שנה. המלצתי להימנע מניתוח קיבלה משנה תוקף לאור זאת, והמטופל הבין היטב את המלצותי והסכים להן. בברכה, ד"ר נחום ורבין מומחה לכירורגיה כללית