מלריה (malaria)

תאור

המלריה היא אחד מגורמי המוות העיקריים בעולם כיום, היא גורמת לחצי מיליארד חולים ול-2 מיליון מתים מדי שנה ברחבי העולם. מחלת המלריה היא מחלה זיהומית הנוצרת כתוצאה מטפיל חד תאי, החודר למחזור הדם דרך עקיצה של יתוש מזן אנופלס. הטפיל הפתוגני שאחראי למחלה נקרא פלסמודיה , והמחלה ותסמיניה מועברים דרך נקבת היתוש, אשר נושאת נבגים של נגיף המלריה בבלוטות הרוק שלה. כאשר נקבת היתוש עוקצת אדם, היא מחדירה את הנגיף הרדום לתוך מחזור הדם שלו.

ברגע שהנגיף חדר לתוך הגוף הוא נישא יחד עם המערכת הווסקולארית לתוך הכבד, שם הוא עובר מספר מחזורי חלוקה בתוך תאי הכבד ובסופו של הדבר גם בכדוריות הדם האדומות (אריתרוציטים). במהלך חייו של הנגיף בתאי הדם, הוא חודר לתוך הכדוריות האדומות, וגורם לליזיס של הכדורית כתוצאה ממספר רב של נגיפים המתרבים ומעכלים את ההמוגלובין הנשא על ידי תאי הדם.

כתוצאה מפיצוץ הכדורית חומרים רעילים משתחררים למחזור הדם וגורמים לתגובה חיסונית וסימפטומים של מלריה. אנשים אשר מבלים את רוב חייהם במדינות עם שיעור גבוה של המחלה, נחשפים מספר רב של פעמים לנגיף והמערכת החיסונית שלהם יכולה להתמודד עמו, משום שהנוגדנים כנגדו פותחו כבר בחשיפות קודמות.

עמידות זו תקפה רק למשך מספר מועט של שנים, ופגה ללא חשיפה מתמדת לנגיף. עובדה זו הופכת את מחלת המלריה למסוכנת עבור מטיילים שמעולם לא נחשפו לנגיף קודם לכן. בדרך כלל הסימפטומים של מחלת המלריה מופיעים בתוך שבועות בודדים מרגע העקיצה על ידי היתוש. זנים מסוימים של הנגיף מסוגלים להישאר בכבד במצב רדום ולא לפתח תסמינים מידיים. במקרים מסוג זה הטפיל יכול לעבור למצב פעיל חודשים ואף שנים לאחר המגע הראשוני.

סימפטומים

סימפטומי המלריה יכולים להופיע לאחר 8-6 ימים מרגע החשיפה לטפיל. הסימפטומים כוללים לרוב: חום גבוה מלווה בצמרמורות. ירידה פתאומית של החום יכולה להיות מלווה בזיעה מוגברת. כאבי ראש עייפות לא מוסברת כאבי שרירים רגישות בטנית (קשיי עיכול) בחילה והקאות תחושת עלפון בעמידה או ישיבה מהירה מדי

תופעות נלוות וסיבוכים

במידה והמחלה לא מאובחנת בזמן ויש דחייה של מתן הטיפול המתאים, יכולה להיווצר החמרה של הסימפטומים, ועלולים להתפתח סיבוכים של המחלה. סיבוכים אלו כוללים: נזק לרקמה הרכה של המוח אשר יכולים להתבטא בשינה מוגזמת, חוסר הכרה זמני ואף קומה (coma). בצקת ריאות כשל כיליתי אנמיה חמורה הנוצרת כתוצאה ממחסור בכדוריות הדם האדומות והפחתה של יצירת כדוריות חדשות הופעת גוון צהבהב של עור הפנים ואזורים נוספים בגוף רמת סוכר נמוכה בדם

דיאגנוזה של המחלה נעשית בעזרת היסטוריה רפואית של המטופל (בעיקר שהייה באזורים ידועים כנגועים במלריה) ותסמינים המוצגים על ידי החולה. בבדיקה גופנית עשוי להתגלות טחול מוגדל (תופעה ידועה כסימפטום למחלת המלריה). בדיקת דם פשוטה מאפשרת לגלות נוכחות של הטפיל (Plasmodium) בדם. בנוסף יש צורך לבדוק את יכולת הקרישה, רמת הטסיות וכדוריות הדם האדומות, ואת תפקודי הכבד והכליות.

כאשר אדם שהה באזור בו קיימת מלריה, נחשף ליתושים ומתפתחים אצלו תסמינים שמזכירים תסמינים של שפעת, אך הבדיקות אינן מצביעות על נוכחותו של טפיל מלריה בדמו, יש לבצע את הבדיקות שלוש או ארבע פעמים נוספות, על מנת לוודא שהוא אינו לוקה במחלה. 

במהלך הטיפול התרופתי מבצעים שוב את הבדיקות, על מנת לעקוב אחר מהלך המחלה ולוודא שמספר הטפילים נמצא במגמת ירידה.

קיים טיפול למחלה וחלק מהתרופות יעילות גם במניעתה. אלא שלא כל התרופות יעלות באותה מידה ויש כאלה שכבר לא מומלצות כלל. סוג התרופה שצריך ליטול תלוי בעיקר בזן המלריה ובאזור שבו עומדים לבקר. רוב התרופות הניתנות כיום לאדם הנחשף למלריה מאפשרות לשלוט בתסמיני המחלה.


להלן רשימה חלקית של הגורמים שמשפיעים על הבחירה בתרופה מסוימת.

·          אם התרופה משמשת למניעת המחלה, או לטיפול בה.
·          מצב המטופל (גיל, אישה הרה).
·          דרגת החומרה של המחלה.
·          המיקום הגיאוגרפי בו נחשף המטופל למחלה.
·          עמידות טפיל מלריה בפני תרופות מסוימות.
·          היכולת של המטופל ליטול את התרופה, מבלי שהדבר יהיה כרוך בתופעות לוואי או בסיבוכים.
·          יכולת המטופל ליטול תרופה בגלולות.
·          אצל אנשים הלוקים במלריה, בחירת התרופה מתבצעת בהתאם ל:
·          סוג הטפיל הגורם לזיהום.
·          חומרת הזיהום.
·          מצב המטופל (גיל, היריון, אלרגיות או בעיות רפואיות אחרות).
·          עמידות הטפיל בפני תרופות, באזור הגיאוגרפי המסוים בו נדבק המטופל במחלה.

צריכה מוגברת של נוזלים ואלקטרוליטים מומלצת ביותר על מנת להקל על התסמינים. קיימות מספר תרופות שניתן לקחת למניעה, התרופה המומלצת נקבעת לפי האיזור שאליו מתכננים לנסוע וגם במחלות או במצבים רפואיים קודמים. כל התרופות הניתנות כיום למניעה מצריכות מרשם רופא.

התרופות העיקריות הן: לריאם (Lariam, Mefloquine) מאלארון (Malarone,Atovaquone/Proguanil) דוקסילין (Doxylin, Doxycyline Hydrochloride).

למטיילים במקומות הידועים כבעלי שיעור גבוה של מלריה ולמי שסבלו בעבר מתופעות לוואי עקב שימוש בתרופות למניעה או לטיפול במלריה מומלץ להתחיל ליטול כל אחת מהתרופות שלושה עד ארבעה שבועות לפני הנסיעה כדי שיוכלו לקבל יעוץ ראוי ולהחליף את התרופה במידת הצורך, אם יתפתחו תופעות לוואי.

ניתן למנוע הידבקות במלריה באמצעות נטילת תרופה לפני, במהלך, או לאחר נסיעה לאזור בו יש מלריה.
 
אולם השימוש בתרופה נגד מלריה לא תמיד יעיל. זאת משום שלעתים הטפילים באזורים מסוימים בעולם, עמידים בפני חלק מהתרופות.