איידס - אז מה קורה כשנדבקים?

1.הדבקה באיידס

ההדבקה הראשונית מתרחשת אך ורק מנוזלי גוף של נשא אנושי. כאמור, הדרך הטובה ביותר לטפל במחלה היא למנוע אותה (אם תחשבו על זה, אין שום סיבה שמגיפת האיידס בכלל תמשיך להתקיים).

מתברר למשל שאף שכל אחד מנוזלי הגוף הנ"ל יכול להדביק, לא כל הנשאים שווים. נשאים עם מעט וירוס בדמם (או "עומס ויראלי נמוך") הם בעלי סיכון נמוך יותר להדביק. זו הסיבה שהטיפול התרופתי (HAART) הוא גם סוג של מניעה שניונית, ומקטין משמעותית את סיכויי ההעברה של הנגיף (ביחסי מין או במהלך לידה לדוגמא).

גורמי סיכון נוספים, שמסבירים למה אנשים שונים (שלכאורה חשופים במידה דומה) ידבקו בשיעורים משתנים, כוללים:

• ברית מילה (מי שלא עבר הוא בעל סיכון גבוהה יותר לקבל ולהעביר איידס במגע מיני).
• מחלות מין נוספות (סיפיליס, קונדילומה).
• הרגלי מין - סיכון ההעברה בסקס אנאלי גבוהה יותר מאשר בווגינאלי, שבתורו גבוהה יותר מאוראלי. גם ריבוי פרטנרים נמצא כמנבא סטטיסטי לסיכון גבוהה יותר. עם זאת, מדובר בממצאים סטטיסטיים בלבד- בהחלט אפשר להדבק גם ממין אוראלי ועם פרטנר יחיד, ומאידך שימוש נכון באמצעי מניעה מתאימים (קונדום היא לא מילה גסה...) ושיקול דעת ימנעו הדבקה בכל סוג של הרגלי מין.
• שימוש בניטראטים בשאיפה.
• גורמים גנטיים שונים.

מתברר גם שאותם נוזלי גוף מזוהמים לא חייבים לגעת "ישירות בדם". במקומות מסוימים (העין, הפה, הרקטום, מערכת המין...) הרירית כל כך עדינה, ש"אין שום בעיה" לפגום בשלמות שלה. כיוון שכך חשיפה של רירית, אפילו שלמה לכאורה, לנוזל מזוהם מטופלת לכל דבר ועניין כחשיפה.

לבסוף, מתברר שבאמת יש דבר כזה מניעה שניונית- היינו טיפול לאחר החשיפה. מחקרים הוכיחו שטיפול מיד לאחר חשיפה אפשרית יכול להקטין את סיכויי ההדבקה, ובכל מקרה אבחון וטיפול מוקדמים משפרים משמעותית את הפרוגנוזה של המחלה. מכאן גם ההמלצה הנחרצת- בכל מקרה של חשיפה או ספק חשיפה, יש לפנות מיידית לייעוץ רפואי. 

2. זיהום ראשוני ב-HIV (אקוטי)

 וירוס ה-HIV תוקף את ה"שוטרים" (לימפוציטים T מסוג HELPER, או תאי CD4 בקיצור), אולם בהדבקה הראשונית הגוף מנסה להלחם ב-HIV כמו בכל וירוס. אכן, במרבית הנשאים תועדה מחלה ויראלית מיד לאחר ההדבקה. המחלה אינה ספציפית ("חוטפים וירוס", כמו שפעת קשה), ומרבית הנדבקים אפילו לא מגיעים לרופא (מרוב שהיא "קלה"). מחקרים הראו שמחלה קשה יותר (שלעיתים נדירות אפילו תצריך אשפוז) קשורה לפרוגנוזה גרועה יותר, אלא שיש גם בונוס: אבחון מוקדם יותר (ולכן בפועל, עם הטיפול התרופתי, הפרוגנוזה לא תמיד גרועה מנשאים שמאובחנים מאוחר יותר). 

3. סרו-קנוורזיה 

בזיהום הראשוני הגוף נלחם ב-HIV פחות או יותר כמו שהוא נלחם בכל וירוס, והתוצאה- יצירה של נוגדנים נגד הוירוס. לצערנו, כמעט בכל המקרים הנוגדנים הללו לא מספיקים כדי לחסל את הוירוס כליל, אבל הם (יחד עם תגובות אחרות של מע' החיסון) מצליחים לשמור עליו ברמות נמוכות מאוד (להלן). הסרו-קנוורזיה ("היפוך נוזל הדם", או הופעת הנוגדנים הספציפיים נגד HIV בדם) חשובה לנו גם ככלי אבחוני- עד היום הדרך העיקרית לאבחן נשאות היא באמצעות בדיקה סרולוגית- ניחשתם נכון, בדיקת רמת הנוגדנים בדם. מרבית האנשים יפתחו נוגדנים תוך 4-6 שבועות (תלוי גם ברגישות הבדיקה), וכמעט כולם (95%) תוך חצי שנה.

4. תקופה לטנטית ("רדומה")  

במהלך רוב חייהם, נדבקי HIV בכלל לא חולים ב-AIDS (להלן), אלא "נשאים לטנטיים". הכוונה למטופל שידוע שנדבק ב-HIV, אלא ש(בינתיים) אינו חולה. משך התקופה הזו משתנה: בממוצע משהו כמו עשור בלי שום טיפול, יכול להגיע לעשרות שנים (במתי מעט ברי מזל הקרויים "slow progressors"), אבל לעיתים גם שנה-שנתיים (ניחשתם נכון, "fast progressors"). המטרה העיקרית של הטיפול התרופתי היא להאריך כמה שאפשר את התקופה הזו, ואפילו "להחזיר" מטופלים שכבר פיתחו מחלה (AIDS) לשלב הלטנטיות.

במהלך התקופה הלטנטית ישנן שתי בדיקות מעבדה חשובות ביותר שמשמשות את המטופל והצוות למעקב וניטור:

• "עומס ויראלי" - למעשה ספירה של כמות העותקים של הוירוס הפעיל (RNA) בדם. כמו שניחשתם נכון, המטרה היא להוריד כמה שאפשר את המספר הזה (אפילו לערכים שאנו לא מסוגלים למדוד- undetectable viral load- עומס כמעט אפסי, בהתחשב בעובדה שהבדיקות שלנו רגישות מאוד). כמובן שגם עומס אפסי אין פירושו חוסר נשאות- הוירוס יודע "להסתתר" בתאי מערכת הלימפה. עומס ויראלי נמוך קשור גם לסיכויי הדבקה נמוכים יותר (במגע מיני או לידה למשל), ומשך ארוך יותר של התקופה הלטנטית.

• "ספירת CD4" - כן, אותם התאים (לימפוציטים מסוג T-HELPER) שה-HIV "אוהב". כמובן שספירה גבוהה יותר= מצב טוב יותר. באופן כללי מקובל להניח שמעל ל-500 לא אמורים להיות שום תסמינים מיוחדים (למעשה הנשא זהה לאוכלוסיה הכללית מבחינת היכולת החיסונית שלו). הבעיות מתחילות בעיקר מתחת ל-200, ומשם כמה שיותר נמוך = פחות טוב.

שני המדדים הללו חשובים לא רק כמדד ליעילות הטיפול, אלא גם להחלטה על סוג הטיפול. בגלל שתרופות נוגדות HIV הן מאוד אגרסיביות ובעלות תופעות לוואי רבות, ההנחיות בדבר התחלת הטיפול משתנות מעת לעת.

5. איידס 

בעוד שנשאות HIV היא עובדה אמפירית, מחלת ה-AIDS היא עניין של הגדרה. המרכז האמריקאי לבקרת מחלות (CDC) פרסם ב-93 למעלה מ-20 "סימנים ותסמינים מגדירי AIDS"- חלקם מתייחסים לערכים בבדיקות מעבדה (לדוגמא: ירידה בספירת CD4 מתחת ל-200), וחלקם למחלות שונות (סוגי סרטן כמו סרקומה על שם קפושי, זיהומים מסוימים, פגיעות ישירות של הוירוס במערכות הגוף השונות (דמנציה לדוגמא) ועוד).

ההפרדה בין "נשא" HIV ל"חולה" AIDS הופכת לפחות ופחות רלוונטית קלינית- הקווים המנחים לטיפול משתנים כאמור בצורה תדירה, ובדרך כלל מסתמכים על בדיקות מעבדה (במקום "לחכות" להופעת תסמינים מגדירי AIDS).

6. זיהום מתקדם (ספירת תאי CD4 מתחת ל-50)  

השרידות הממוצעת של חולים עם ספירה כה נמוכה של תאי T-HELPER היא 12-18 חודשים ללא טיפול. כל מי שנפטר מ-AIDS היה בטווח הנ"ל, אולם עם הטיפול התרופתי החדשני ניתן פעמים רבות לשפר את הספירות והמצב הקליני גם לאחר ירידה כה משמעותית בכמות ה-CD4. עם זאת, בכל מקרה מדובר במחלה קשה, הדורשת לרוב אשפוז, טיפול אנטי-רטרו-ויראלי אגרסיבי מאוד, וטיפול תומך (טיפול בזיהומים (כולל טיפול מניעתי) לדוגמא), בדרך כלל באשפוז.