 |
שאלה
לרופאים
משלוח שאלות בנושאים רפואיים
רבים ומגוונים מגינקולוגיה והריון ועד לטיפול פיזיותרפי
|
|
|
|
|
|
כיב פפטי (כיב עיכולי, אולקוס)
|
|
|
|
|
|
כיב
עיכולי (פפטי), המוכר
יותר בשם אולקוס,
הוא פצע (כיב) בשכבה הפנימית (השכבה
הרירית) המצפה את הקיבה
או את התריסריון.
במצב תקין קיים איזון בין הגורמים המגינים על שכבה זו לבין אלו המסכנים
אותה.
הפרת האיזון התקין עשויה לגרום נזק לשכבה הרירית ולהביא להתפתחות כיב.
כיב עיכולי שכיח מאוד, וכעשרה אחוזים מהאוכלוסיה יסבלו בשלב כלשהו מחייהם
מכיב.
|
|
| |
|
|
|
כיב מתרחש כאשר מופר
האיזון בין הגורמים המגינים על השכבה הרירית לבין אלו המזיקים
לה.
אויביה העיקריים של השכבה הרירית הם: חומצה
והאנזים פפסין
- שניהם מופרשים על-ידי
תאים שונים ברירית הקיבה. האנזים
פפסין מופרש על-ידי תאי הרירית במצב לא פעיל,
ובנוכחות רמה גבוהה של חומצה הוא הופך פעיל ומסייע בפירוק חלבונים.
|
נוכחות חומצה היא
תנאי הכרחי להתפתחות כיב.
|
מגיניה העיקריים של השכבה הרירית הינם ריר
וחומרים המופרשים גם הם על-ידי תאי
רירית הקיבה, כגון פרוסטגלנדינים
ו ביקרבונט.
הגורמים שעשויים להפר את האיזון בין מגיני הרירית למזיקיה ולגרום להתפתחות
כיב הם:
החיידק
הליקובקטר
פילורי - הגורם העיקרי להתפתחות כיב פפטי.
החיידק מתיישב ברירית הקיבה או התריסריון ועשוי לגרום שם לדלקת
כרונית,
לפגיעה במנגנוני ההגנה שלהם, וכתוצאה מכך להתפתחות כיב. החיידק
נמצא
ב- 95- 100% מהחולים עם כיב בתריסריון, וב- 75- 80% מהחולים
עם כיב
בקיבה.
עם זאת, ראוי לציין , כי אדם שנדבק בחיידק, לא בהכרח יפתח מחלת
כיב.
רק כ- 15% יפתחו כיב פפטי, מרבית האנשים שיידבקו בחיידק לא יפתחו
מחלה כלל.
|
ההדבקה בחיידק
היא על-ידי העברתו בצורה ישירה מאדם לאדם
באמצעות מגע עם רוק או צואה.
|
ההערכה היא, שבעולם המערבי כ- 10% מהאוכלוסיה מתחת לגיל 30 נושאת
את החיידק. שכיחות הנשאות עולה עם הגיל, ומגיעה עד 60% לערך
בגיל 60 שנה.
אך כאמור, מרבית האנשים הנושאים את החיידק אינם מפתחים את המחלה.
|
 |
תרופות מסוג
נוגדי
דלקת לא סטרואידיים (כדוגמת אספירין)
וסטרואידים
- הן הגורם השני בחשיבותו בהתפתחות כיב. הסיכון להתפתחות כיב
עקב תרופות
עולה עם הגיל- בעיקר בשל שימוש נרחב בתרופות אלו בקרב האוכלוסיה
המבוגרת.
התרופות הללו פוגעות בייצור פרוסטגלנדינים - מנגנוני ההגנה של
הרירית. הן מפרות את האיזון ברירית, ועלולות לסלול את הדרך להתפתחות
כיב.
לאנשים שסבלו בעבר או שסובלים כיום מכיב עיכולי מומלץ להימנע
משימוש
בנוגדי דלקת לא סטרואידיים ובסטרואידים,
אלא אם כן הם חייבים, בגלל
הסיכון המוגבר להתפתחות כיב או דימום
ממערכת
העיכול.
|
|
תסמונת
זולינגר - אליסון - זהו גידול הנמצא בדרך כלל בלבלב
או
בתריסריון ומפריש גסטרין
(הורמון
שמגביר את הפרשת החומצה בקיבה). ההפרשה
המוגברת של חומצה עלולה לגרום לעיתים להתפתחות כיבים מרובים
בקיבה,
בתריסריון ,ואף במקומות נוספים ולא שגרתיים, כגון לאורך המעי
הדק.
|
|
עד היום לא נמצא כי לגורמים פסיכולוגיים
(כדוגמת מצבי דחק או חרדה) יש תפקיד
בהתפתחות כיב. עם זאת, יש הסבורים כי חרדה
מתמדת ומצבי דחק מתמשכים עלולים לגרום
להחמרתה של מחלת כיב.
עישון - ההשפעה המדויקת של עישון על התפתחות כיב אינה ברורה,
אולם קיים שיעור
גבוה יותר של כיבים בקרב מעשנים בהשוואה לאוכלוסיה הלא מעשנת. כמו
כן קיימת תגובה
פחותה לטיפול בכיב בקרב מעשנים.
קיימת קבוצה נוספת של מחלות, אשר "תרומתן" הישירה להיווצרות הכיב אינה
ברורה,
אולם נמצאה שכיחות גבוהה של מחלת כיב פפטי בקרב הסובלים מהן :
 אי
ספיקת כליות
כרונית
אנשים
לאחר השתלת כליה
פעילות
יתר של בלוטת
יותרת התריס
מחלת כבד
אלכוהולית
מחלת
ריאות חסימתית כרונית
|
|
| |
התסמינים והסימנים של כיב פפטי
|
|
התסמין
השכיח ביותר של כיב פפטי הוא כאב בבטן
העליונה. בצורתו הקלאסית מתואר
הכאב כדוקר או שורף, והוא מופיע כשעה עד שלוש שעות לאחר ארוחה. הכאב
אף עלול להעיר
את החולה משנתו. אכילה או טיפול בסותרי חומצה מפחיתים את הכאב ומקילים
(ראה טיפול
בהמשך).
שינויים באופי הכאב (המוכר לחולה מהתקפי כאב קודמים) עלולים לרמז על
התפתחות
סיבוכים אופייניים לכיב.
תסמינים נוספים העלולים להתרחש נקראים בשם כללי - דיספפסיה, והם
כוללים: תחושת אי
נוחות בבטן העליונה, תחושת נפיחות, בחילה, חוסר תיאבון ושיהוקים.
במקרים רבים תיתכן מחלת כיב ללא תסמינים כלל.
|
|
|
|
|
סיבוכי כיב פפטי אינם
דבר נדיר. סיבוכים נצפים בשליש מחולי כיב.
הסיבוכים העיקריים כוללים :
דימום
- כיב פפטי מהווה את הסיבה השכיחה ביותר לדימום מדרכי העיכול
העליונות (דרכי העיכול העליונות כוללות פה, ושט,
קיבה
ותריסריון).
דימום
עשוי להתרחש בכ- 15% מהחולים הסובלים מכיב עיכולי. דימום מכיב
נפוץ יותר
בקרב האוכלוסיה המבוגרת עקב שימוש נרחב בנוגדי דלקת לא סטרואידיים.
דימום מכיב מאופיין בדרך כלל בנוכחות צואה שחורה (מלנה)
עם או בלי כאב
בטן. לעיתים תיתכן הקאה
דמית או הקאה של דם שעוכל - הנראה כגרגירי קפה.
דימום זה עלול לגרום לאובדן דם רב, ולכן יש צורך בטיפול מיידי.
חלק גדול מן הדימומים פוסק באופן עצמוני.
אם הדימום אינו פוסק ניתן,
בדרך כלל, לעוצרו על ידי צריבת מקור הדימום בחום או באמצעות
הזרקת
חומרים הגורמים לכיווץ כלי
הדם. פעולות אלו נעשות באמצעות החדרת צינורית
גמישה שבקצה מצלמת וידאו (אנדוסקופ)
דרך הפה אל הקיבה.
במידה שעצירת הדימום על ידי שימוש באנדוסקופ אינה מסתייעת, או
במקרה
שהדימום חוזר, יש צורך בניתוח דחוף להפסקת הדימום. בחולים שדיממו
פעם
אחת הסיכוי לדימום חוזר גבוה יותר מאשר באנשים שלא דיממו כלל
- והוא
מוערך בכ .30-50%
|
|
התנקבות
(פרפורציה) - התנקבות משמעה שהכיב חודר את כל עובי דופן
הקיבה או התריסריון ויוצר נקב דרכו יכול להישפך תוכן הקיבה או
התריסריון אל חלל הבטן. מצב זה עלול לגרום במהרה להתפתחות זיהום
מפושט
בחלל הבטן, ועל כן הוא מהווה מצב חירום הדורש טיפול
מיידי.
הכיבים הנוטים לעבור התנקבות בשכיחות גבוהה יותר הם אלו הממוקמים
בקיר הקדמי של התריסריון או לאורך העקומה הקטנה של הקיבה.
הסיכוי להתנקבות כיב נע בין 2 ל- .10%
התנקבות עשויה להיות הביטוי הראשון למחלת כיב פפטי - בייחוד
באוכלוסייה המבוגרת. הסימנים והתסמינים להתנקבות כוללים בדרך
כלל: כאב
בטן פתאומי המלווה ברגישות למגע באזור הבטן, דופק מהיר ולחץ
דם נמוך.
|
הטיפול בהתנקבות
כיב הוא בדרך כלל ניתוח דחוף.
|
|
|
חסימת מוצא
הקיבה - זהו הסיבוך הפחות נפוץ של כיב פפטי.
כ - 5% מהחולים עם כיב פפטי עשויים לפתח חסימה בשלב כלשהו של
מחלתם.
הקיבה מחוברת בחלקה העליון לוושט ובחלקה התחתון לתריסריון. באופן
תקין אמור להיות מעבר מזון מהוושט אל הקיבה ומהקיבה אל התריסריון.
כיב
הממוקם בקרבת מוצא הקיבה (אזור חיבורה לתריסריון) עלול לגרום
להיצרות
ואף לחסימת המעבר, ובכך לפגוע במעבר התקין של מזון.
החסימה יכולה להיגרם על-ידי התפתחות בצקת
(נפיחות) סביב הכיב - אז תהיה
בדרך כלל חסימה חולפת (כיוון שהבצקת חולפת בדרך כלל), או על-ידי
היווצרות
רקמה צלקתית סביב אזור הכיב - במהלך תהליך ריפויו - ואז עשויה
להתפתח
חסימה קבועה.
הכיבים הנוטים להביא לסיבוך זה בשכיחות הגבוהה ביותר הם אלו
הממוקמים באזור מוצא הקיבה.
הסימנים והתסמינים של חסימה כוללים בדרך כלל: בחילות, הקאות,
כאבים
בבטן העליונה, ותחושת מלאות ושובע לאחר אכילת כמות קטנה של מזון.
ברוב החולים עם חסימה ייעשה ניסיון טיפול שמרני (לא ניתוחי),
הכולל:
ניקוז תוכן הקיבה על-ידי זונדה (צינורית שמוכנסת לקיבה דרך האף),
טיפול
תרופתי לריפוי הכיב (ראה בהמשך), ומתן מזון
דרך הווריד.
ברוב החולים הטיפול השמרני יעיל, והחסימה חולפת לאחר מספר ימים.
חסימה
שאינה חולפת לאחר מספר ימים מצריכה בד"כ ניתוח לפתיחתה.
|
|
כאב חזק
שאינו מגיב לטיפול תרופתי - ברוב המכריע של החולים הסובלים
מכיב פפטי הכאב חולף לאחר טיפול תרופתי מתאים.
אם הכאב אינו חולף ייתכנו מספר אפשרויות:
החולה אינו נוטל תרופות כמו שצריך.
החולה נוטל נוגדי דלקת לא סטרואידיים.
קיים גידול המפריש גסטרין.
התרחשות של סיבוך כמו התנקבות כיב.
|
|
|
|
| |
|
|
| |
כאשר מתעורר החשד שאדם
סובל מכיב פפטי (בדרך-כלל החשד מתעורר לאור תלונות על
תסמינים קליניים האופייניים לכיב) יש צורך בביצוע אחת משתי הבדיקות הבאות
על מנת
לאשר או לשלול את האבחנה:
א. צילום
רנטגן של הבטן לאחר בליעת חומר
ניגוד (בריום).
יתרונה הגדול של בדיקה זו הוא שאינה פולשנית ואינה כואבת. אך בצד יתרונה,
יש בה
שני חסרונות עיקריים: היא מסייעת באבחונם של 70-80% מחולי כיב בלבד,
ולא ניתן ליטול
באמצעותה דגימה (ביופסיה)
מן הכיב.
ב. אנדוסקופיה
- הכנסת צינורית עם מצלמת וידאו זעירה בקצה, דרך הפה אל חלל
הקיבה והתריסריון, כך שבעזרת המצלמה ניתן לבחון בקפידה את החלל האמור,
ולאתר
נוכחות כיבים - במידה ויש כאלו.
בעזרת הבדיקה ניתן לאתר כמעט 100% ממקרי הכיב, וכמו כן היא מאפשרת לקחת
דגימה
(ביופסיה) מן הכיב.
חסרונה העיקרי של הבדיקה הוא שהיא אינה נעימה לחולה.
באבחון כיב בחולים שגילם מעל 50 שנה יש עדיפות לבדיקת האנדוסקופיה, כיוון
שניתן
באמצעותה (בעזרת לקיחת דגימה מן הכיב) לשלול קיום של גידול ממאיר בקיבה,
אשר עשוי
לחקות את התסמינים של כיב פפטי.
לאחר ביצוע אחת הבדיקות שצוינו לעיל, ואם אובחן שאכן מדובר בכיב, יש
צורך לברר
נוכחות החיידק - הליקובקטר
פילורי. הבירור מתאפשר או על ידי ביופסיה (אם בוצעה
בדיקת האנדוסקופיה), או על-ידי שימוש בתבחין נשימה.
בדיקה להערכת רמת ההורמון גסטרין בדם מבוצעת בחולים בהם מתעורר חשד לקיום
גסטרינומה
(כאשר מוצאים כיבים מרובים או כיבים במקומות לא שגרתיים).
|
|
|
|
|
|
|
|
מטרת הטיפול היא להביא
לריפוי מלא ועל-ידי כך להפחית (או להעלים) את התסמינים
ולמנוע הופעת סיבוכים.
תרופות נוגדות כיב המצויות כיום פועלות במספר דרכים:
סתירת חומצה
לאחר הפרשתה (נוגדי חומצה)
הקניית ציפוי
מגן לקרקעית הכיב (סוכראלפאט, ביסמות)
הפחתת הפרשת
החומצה (חוסמי H2, מעכבי משאבת מימן)
להלן משפחות התרופות באינדקס התרופות של אינפומד:
נוגדי
חומצה
חוסמי
הקולטן H2
מעכבי
משאבת מימן
יעילות התרופות השונות דומה למדי, והן מובילות כמעט תמיד לריפוי
הכיב עצמו. ואולם,
ללא טיפול להשמדת החיידק - הליקובקטר
פילורי, המחלה עשויה לחזור כמעט תמיד בחלוף
כשנה.
הטיפול הנפוץ ביותר כיום הוא שילוב של תרופה חוסמת משאבת מימן (לדוגמה,
אומפראזול)
עם שני תכשירים אנטיביוטיים (לדוגמה, קלאריתרומיצין
וטינידזול). טיפול זה נלקח בדרך
כלל לשבוע ימים, והוא עשוי להביא להכחדת החיידק ולריפוי הכיב ב- 95%
מהחולים.
מאחר ומרבית נושאי החיידק לא מפתחים מחלת כיב לעולם, אין המלצה לטפל
בכלל נשאי
החיידק, אלא רק באלה בהם אובחן כיב
עיכולי.
בחולים שגילם מעל 50 שנה מומלץ לבצע אנדוסקופיה חוזרת לאחר השלמת הטיפול,
על מנת
לוודא ריפוי והיעלמות הכיב. במידה והכיב לא נעלם, ייתכן כי מדובר בגידול
ממאיר
ולא בכיב פפטי פשוט.
במקביל לטיפול התרופתי חשוב שהחולה יקפיד על מספר כללים:
הפסקת שתיית
אלכוהול.
הפחתת כמות
הקפאין.
הפסקת עישון.
הימנעות
מנטילת תרופות מסוג נוגדי דלקת לא סטרואידיים.
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
| |
עוד באינפומד
|
|
|
