כלורהקסידין

תשובה: כמו כל ביופסיה, גם ביופסיה של הערמונית היא תהליך כירורגי, בו לוקחים דגימת רקמה מן הבלוטה לבדיקה. הבדיקה מתבצעת בהרדמה מקומית, או ללא הרדמה כלל, ובמרבית המקרים אינה גורמת לכאב. במרבית המקרים מתבצעת הבדיקה בהנחיית אולטרסאונד טרנס-רקטלי. אל פי הטבעת מוחדר מכשיר מיוחד ("אקדח ביופסיה") ובו מחט החודרת דרך דופן הרקטום אל בלוטת הערמונית. בדרך כלל נלקחות 6 דגימות - 3 מכל אחד מצידי הבלוטה, כדי להגביר את הסיכוי לקבלת דוגמה מייצגת של רקמת הבלוטה. אם נמצא גוש בבדיקה רקטלית או ממצא חשוד בבדיקת אולטרסאונד, נלקחת ביופסיה גם מממצאים אלה. בחלק מן המקומות נלקח מספר גבוה יותר של ביופסיות. בין סיבוכי הבדיקה השכיחים: דימום קל בשתן, בצואה או בעת קיום יחסי מין. אם מופיע חום במהלך 48 השעות שלאחר הבדיקה - יש להיבדק ע"י רופא. בגלל שבמקרים רבים גודלו של הגידול קטן ביחס לגודלה של הערמונית - ב- 20% ממקרי הסרטן לא מתגלים תאים ממאירים בביופסיה הראשונה. ככל שמספר הביופסיות שנלקחו גבוה יותר - הסיכוי לאתר תאים ממאירים (אם אלה קיימים, כמובן) - גבוה יותר. כאשר הביופסיה שלילית אך החשד הקליני גבוה - יש לערוך ביופסיה חוזרת. אם החשד אינו גבוה - יש להמשיך במעקב אחר רמות ה- PSA . ד"ר ליה עשת - אינפומד

תשובה: לא ציינת מה היתה הסיבה שבגללה בעלך לקח ציפרלקס. אם מדובר בדיכאון, יכול להיות שעכשיו, עם הפסקת התרופה חזרה תחושת הדיכאון, ועימה ירידה בחשק המיני וחוסר כוח. בנוסף, לא ציינת מדוע בעלך הפסיק את התרופה, ואם היו לו בעיות בתפקוד המיני תוך כדי השימוש בה. ישנן נשים שמספיקה להן פעם אחת של קיום יחסי מין בשביל להיכנס להריון. אך מובן שבשביל להגדיל את הסיכויים רצוי לקיים יחסי מין לפחות ארבעה ימים סביב מועד הביוץ. כתבת שיש לך ילדים, ואת ודאי יודעת מה את צריכה בשביל להיכנס להריון. אולי כדאי שבעלך יפנה לטיפול. בברכה, ד"ר נעמה ורבין - אינפומד

תשובה: דלקת תת-חריפה בבלוטת התריס גורמת לפגיעה ברקמת הבלוטה, ומתאפיינת בכמה שלבים קליניים התואמים את המתרחש בבלוטה. בשלב ראשון, בשל הפגיעה הדלקתית, מתרחש שחרור בלתי מבוקר של הורמוני הבלוטה אשר מאוחסנים בה. זהו השלב שמקביל קלינית ומעבדתית לפעילות היתר של הבלוטה, ובו מופיעות הבעיות שאת מתארת, כולל הזעת יתר. שלב זה בדרך כלל אורך 8-6 שבועות. הוא בהכרח מוגבל בזמן, מכיוון שהמאגרים של ההורמונים מידלדלים בגלל השחרור הלא מבוקר. בשלב זה מתחילה תת-הפעילות הקלינית והמעבדתית, ולעיתים היא סימפטומטית (עייפות, עלייה במשקל, אי-סבילות לקור, דופק איטי ועוד), ולעיתים לא. שלב זה נמשך בדרך כלל 4-2 חודשים, ולאחר תקופה זו הבלוטה בדרך כלל מתאוששת מהדלקת וחוזרת לתפקוד רגיל. מבחינה מעבדתית, בשלב פעילות היתר רואים רמה גבוהה שלהורמוני בלוטת התריס (T3 ו- T4) ורמת TSH נמוכה. זהו מצב הפוך ממה שקורה בשלב תת-הפעילות וההתנרמלות ההדרגתית בחזרה לפעילות הרגילה. אופייניים למחלה זו שקיעת דם מוחשת (בדיקת דם שבודקת באופן לא ספציפי קיום של מצבים שונים, בעיקר דלקתיים), וכן מציאות של נוגדנים למרכיבים שונים של הבלוטה. אך יש לציין שנוגדנים ניתן למצוא גם במחלות אחרות של בלוטת התריס שאינן דלקת תת-חריפה, כמו מחלת השימוטו ומחלת גרייב. הבדיקה שמאפשרת להבדיל בין דלקת תת-חריפה לסיבות אפשריות אחרות של פעילות יתר של הבלוטה היא בדיקת מיפוי של בלוטת התריס עם יוד רדיואקטיבי. לא ציינת שעברת בדיקה כזו. אני לא חושבת שתשישות של כמה חודשים (יותר מחודש-חודשיים) מוסברת על ידי דלקת תת-חריפה בלבד. יתכן שיש מחלה אחרת של הבלוטה, ואולי באמת יש לזה קשר לאנמיה. אין לי מידע עליך ועל התסמינים שלך על מנת לדעת. המחלה אינה מידבקת. כפי שציינתי לעיל, התסמינים שלה מופיעים פחות או יותר בטווחי הזמן של השלבים השונים, אין הרבה מה לעשות כדי להקל אותם, פרט לטיפול סימפטומטי אנלגטי, הורדת חום, ובמקרים מסויימים של תת-פעילות עם תסמינים קשים - מתן זמני של הורמוני בלוטה תחליפיים עד להתאוששות. חשוב להיות במעקב אנדוקרינולוגי מסודר. ד"ר קרן מאיר-שפריר - אינפומד