האם לחלקנו קל יותר לסלוח מאשר לאחרים? מחקר חדש בדק את האנטומיה שמאחורי היכולת למחול

אנו נוהגים לבצע שיפוט מוסרי על בסיס יומיומי ופעמים רבות קשה לנו לסלוח. למעשה, גם אחרי שהכעס המיידי חולף, אנו ממשיכים לזכור את הפגיעה ולא נותנים לזיכרון להיעלם.
סליחה היא ללא ספק פעולה מאתגרת ולפעמים אנחנו לא מבינים לגמרי את המשמעות שלה: אנו נוטים לחשוב שמחילה על מעשה כאוב ממזערת את הנזק שנגרם, גורמת לנו לשכוח את שנעשה ומובילה לחידוש של מערכת היחסים. אבל בפועל מחילה על מעשה פוגע גורמת לנו לשחרר את הכאב והכעס שהצטברו בתוכנו.

fizkes |Shutterstock

זאת ועוד, למרות שאנו סבורים שהסליחה שלנו תועיל בעיקר לצד הפוגע, מסתבר שהיכולת למחול תורמת גם לבריאות שלנו. מחקר [1]שבוצע ב-2016 מצא כי היכולת למחול תורמת להפחתת סטרס וכך באופן עקיף מסייעת בשיפור השינה, ההערכה העצמית ואף תורמת להורדת לחץ הדם ולמיתון חרדה. למרות זאת, במבחן המציאות מחילה מהווה עבור רובינו צעד לא פשוט.

השיפוט המוסרי שאנו מבצעים קשור קשר הדוק לתפיסת הכוונה התחילה, כלומר להבנה האם זה שפגע בנו או בקרובים לנו באמת התכוון לבצע את המעשה. מה קורה במוח שלנו כאשר אנחנו יודעים שלא הייתה כל כוונה תחילה מאחורי הפגיעה? האם יש אנשים שמסוגלים לסלוח יותר מאחרים על טעויות? מחקר חדש ביקש לבחון את הבסיס הנוירופסיכולוגי של סליחה.

כדי לנסות ולקבל מענה על השאלה המסקרנת, חוקרים מאוניברסיטת ויאנה שבאוסטריה ביקשו לבחון [2]את תפקידו של אזור מסוים במוח שנקרא החריץ טמפורלי הפנימי העליון (anterior superior temporal sulcus, aSTS) במחילה לאלה שפגעו ללא כוונה תחילה.
על פי החוקרים, כשאנו מבצעים שיפוט מוסרי על מעשה פוגעני שאדם ביצע בשוגג איננו מתייחסים רק למידת הנזק שנגרם אלא גם לכוונת הפוגע ולמצבו הנפשי. החוקרים טענו כי כאשר יש סתירה בין שני המאפיינים הכוונה היא זו שתטה את הכף לטובת המחילה.

מחקרי התנהגות כבר הראו שכאשר הכוונה ותוצאת הפעולה סותרים, אנו נוטים להתמקד בעיקר בכוונת המבצע או בהיעדרה, כשאנו מגבשים דעה בנוגע למעשה. אולם, עד כה מעט מאוד מחקרים בחנו את הנושא מנקודת מבט אנטומית כדי להבין האם ישנם שינויים באזורים שונים במוח שיכולים להסביר את השוני בשיפוט מוסרי של אירועים שונים.
 

הבסיס הנוירו-אנטומי של מחילה

כדי לבחון את טענתם הציגו החוקרים ל-50 משתתפים 36 מקרים ייחודיים וארבע תוצאות אפשריות לכל אחד מהם. המשתתפים נתבקשו אז להשלים משימת שיפוט מוסרית. כל תרחיש כלל ארבעה חלקים: רקע על אודות המקרה, המקרה עצמו, מידע על המצב הנפשי של האדם והתוצאה שחשפה את פעולתו.

לאחר שבחנו את הסיפורים המשתתפים ביקשו לספק חוות דעת מוסרית באמצעות השבה על שאלות הנוגעות למידת הקבלה והאשמה. כמו כן, הנבדקים נשאלו עד כמה התנהגותו של אותו אדם הייתה מוסרית ומה חלקו באשמה.תוך מענה על השאלות, הפעילות המוחית של המשתתפים נוטרה.
כמו כן, החוקרים השתמשו גם בהדמיה מוחית כדי למקם את האזורים שאחראיים לתאוריית התודעה ( ToM) - היכולת הקוגניטיבית ליחס מצבים נפשיים, כמו אמונות, תשוקות וכוונות, לעצמנו ולאחרים וכך להסביר או לצפות את התנהגות האחר.

התוצאות חשפו קשר בין ההבדלים בחומרת השיפוט המוסרי של פגיעה לא מכוונת לבין נפחו של החריץ טמפורלי הפנימי העליון.  למעשה, ככל שה-  aSTS היה מפותח יותר, כך הנבדקים הפנו פחות אשמה לאנשים שביצעו מעשה ללא כוונה תחילה.

החוקרים סיכמו את המחקר וטענו כי אנשים בעלי aSTS מפותח יותר מסוגלים להבין טוב יותר את מצבם הנפשי של האחראים לפעולות ובכך גם לשפוט פחות את פגיעה שלא התבצעה בכוונה תחילה. למעשה, בעת הגעה לשיפוט המעשה אותם אנשים יתנו משקל גבוה יותר לכוונת המבצע או היעדרה, זאת על פני תוצאות הפעולה. לבסוף, אנשים אלה ייטו לגנות פחות בחומרה מעשים שבוצעו ללא כוונת זדון.
 

[1] Toussaint LL, Shields GS, Slavich GM. Forgiveness, Stress, and Health: a 5-Week Dynamic Parallel Process Study. Ann Behav Med. 2016 Oct;50(5):727-735. doi: 10.1007/s12160-016-9796-6. PMID: 27068160; PMCID: PMC5055412.

[2] Patil, I., Calò, M., Fornasier, F. et al. Neuroanatomical correlates of forgiving unintentional harms. Sci Rep 7, 45967 (2017). https://doi.org/10.1038/srep45967