דמנציה

שיטיון | Dementia

המומחים של Infomed מסבירים:

דמנציה, המכונה גם שיטיון, הוא מושג שהתפתח מתוך המושג הרחב והבלתי ספציפי "תסמונת אורגנית במוח" (Organic brain syndrome). לפי מסמך ה-ICD-10 (סיווג הפרעות נפש על ידי ארגון הבריאות העולמי), מדובר בתסמונת הנגרמת על ידי פגיעה במוח (ראשונית או משנית), בעלת מהלך כרוני או מתקדם (פרוגרסיבית), המתבטאת בפגיעה גלובלית בתפקודים קוגניטיביים (זיכרון, חשיבה, התמצאות, הבנה, יכולת חישוב, למידה, שפה, תובנה ושיפוט), כאשר ההכרה איננה מעורפלת. לפגיעה קוגניטיבית זו נלווית לרוב, ולפעמים אף מקדימה, פגיעה ביכולת הבקרה הרגשית, ההנעה או ההתנהלות החברתית.

אישה מנסה להרגיע אדם מבוגר ומבולבל שסובל מדמנציה

לפי מדריך DSM-IV (סיווג הפרעות נפש על ידי ארגון הפסיכיאטרים האמריקאים), ההגדרה של דמנציה מתבססת על ליקויים קוגניטיביים ותפקודיים הכוללים:

• פגיעה בזיכרון (פגיעה ביכולת ללמוד מידע חדש או להיזכר במידע שנלמד קודם).

• אחת או יותר מההפרעות הקוגניטיביות הבאות: אפזיה (הפרעה של תפקודי שפה), אפרקסיה (פגיעה ביכולת לבצע פעולות מוטוריות למרות שהתפקוד המוטורי תקין), אגנוזיה (פגיעה ביכולת להכיר או לזהות אובייקטים למרות שהתפקודים התחושתיים תקינים), פגיעה בתפקוד הביצועי (חשיבה מופשטת, תכנון, ארגון, ביצוע עוקב).

לא כל ירידה בזיכרון מעידה על בהכרח על דמנציה. מאבחנים דמנציה במידה והפגיעה בזיכרון והפרעות הקוגניציה האחרות גורמות לפגיעה משמעותית בתפקוד החברתי או התעסוקתי, ומשקפות ירידה משמעותית בהשוואה לרמת תפקוד קודמת. הצורה השכיחה ביותר של דמנציה היא מחלת האלצהיימר.

בדומה להגדרת ICD-10 גם בהגדרת DSM-IV לדמנציה, יש לוודא שההכרה אינה מעורפלת, דהיינו לשלול דליריום (מצב זמני של בלבול חריף). אולם, בשונה מ-ICD-10 מהלך הדמנציה לפי DSM-IV יכול להיות מתקדם או קבוע או לסירוגין (מופיע ונעלם), וזאת בהתאם לליקוי הגורם לו ולזמינות הטיפול המתאים במועד.

מצבים נפשיים ואופני התנהגות, כגון דיכאון, מחשבות שווא (דלוזיות), הזיות (הלוצינציות), ערות-יתר, תוקפנות והשתנות של האישיות, שכיחים למדי בדמנציה, ויכולים אף להקדים את הופעת הסימנים הקוגניטיביים.

שכיחותה של תסמונת הדמנציה בקרב האוכלוסייה הכללית היא כ-3%. היא מופיעה בעיקר בקרב אנשים מבוגרים. כ-5% מקרב גילאי 65+ לוקים בדמנציה בינונית עד קשה, והשכיחות עולה ל-20% ומעלה בקרב גילאי 85+.

סימפטומים
התסמינים של דמנציה מחולקים לשלושה שלבים. להלן השלבים בדמנציה:
• שלב מוקדם – במקרים רבים קל לפספס את השלב הזה בשל ההתחלה ההדרגתית שלו. התסמינים בשלב זה כוללים שיכחון, אובדן תחושת זמן, איבוד הדרך במקומות מוכרים.
• שלב ביניים – ככל שהמחלה מתקדמת, התסמינים נהיים ברורים יותר ומגבילים יותר, והם כוללים שיכחון של אירועים שקרו לאחרונה ושמות של אנשים, ירידה בהתמצאות בבית, קושי מתגבר בתקשורת, צורך בטיפול אישי, שינויים התנהגותיים כמו שוטטות ושאילת שאלות שחוזרות על עצמן.
• שלב מאוחר – דמנציה מתקדמת – בשלב זה כבר יש אובדן עצמאות וחוסר פעילות כמעט טוטאלי. הפרעות קשות ומגבילות בזיכרון. התסמינים כוללים: חוסר התמצאות בזמן ומקום, קושי בזיהוי חברים וקרובי משפחה, עליה בצורך בתמיכה אישית, קושי בהליכה, החמרה בשינויים ההתנהגותיים הכוללים תוקפנות.
סיבות וגורמי סיכון
סוגי דמנציה שונים מוגדרים לפי הגורמים למחלה:
• מחלת אלצהיימר, מחלת כלי דם במוח (ומשלבים שלהם), דמנציה עם Lewy bodies, דמנציה האונה המצחית (הכוללת את מחלת פיק) Normal-Pressure Hydrocephalus - NPH, מחלת פרקינסון, מחלת הנטינגטון.
• חבלת ראש.
• גידולים במוח.
• דלקות (HIV, עגבת וכד').
• מחלת קרויצפלד-יעקב.
• הפרעות בבלוטות הפרשה פנימית (תת פעילות בלוטת התריס, יתר-אשלגן הדם (היפרקלמיה).
• חוסר בוויטמינים (תיאמין, ניאצין, B12).
• הפרעות חיסוניות, הפרעות מטבוליות (כבד, כליות).
• תרופות.
• מחלות נירולוגיות אחרות (לדוגמה טרשת נפוצה).
• ועוד.
אבחון ובדיקות
האבחון של תסמונת הדמנציה מתבסס על עמידה במדדים המוזכרים לעיל. אלה מסתמכים על פי סיפור עבר מדוקדק מפי קרוב משפחה או מוסר מידע אחר בנוגע למצב הקוגניטיבי ההתנהגותי והתפקודי של הנבדק, על פי בדיקת מצבו השכלי והקוגניטיבי של המטופל (לשם כך נעזרים בסולמות הערכה קוגניטיביים), ועל פי בדיקה גופנית מקיפה ובדיקות עזר מעבדתיות (נוסחת תאי דם מלאה, שקיעת דם, ריכוז אלקטרוליטים, סוכר, אוריאה, קריאטינין, תפקודי כבד, תפקודי בלוטת תריס, ויטמין B12, תרבית שתן, אף-אוזן-גרון ו-CT מוח), שמטרתן לזהות מבין הגורמים הרבים האפשריים לדמנציה, את אלה שבהם ניתן לטפל. האבחנה המבדלת של דמנציה נקבעת ביחס לתסמונות אורגניות אחרות במוח כמו דליריום, אף כי דליריום יכול בנקל להתווסף לדמנציה, ותסמונת אמנסטית עם דיכאון, עם הפרעות פסיכוטיות (לדוגמה, סכיזופרניה) ועם פגיעה קוגניטיבית קלה.
סיבוכים אפשריים
למרות שהגיל הוא גורם הסיכון המשמעותי ביותר לדמנציה, המחלה היא לא תוצאה של הזדקנות, שאי אפשר להימנע ממנה. מעבר לכך, מחלת דמנציה היא לא ייחודית לאנשים מבוגרים, דמנציה בגיל צעיר מוגדרת כאשר התסמינים של דמנציה מופיעים לפני גיל 65, והיא מהווה 9% מכלל מקרי הדמנציה.
גורמי סיכון נוספים כוללים דיכאון, רמת השכלה נמוכה, בידוד חברתי, וחוסר פעילות קוגניטיבית.
לדמנציה השלכות חברתיות וכלכליות משמעותיות במובנים של עלויות רפואיות ועלויות של תמיכה סוציאלית. כמו כן, ההשפעה על המשפחה והמטפלים יכולה להיות משתקת, ולהוביל ללחצים רגשיים וכלכליים ויצירת מתח רב, הדורש תמיכה מערכתית.
טיפולים ותרופות
הטיפול בדמנציה מסווג לטיפול ספציפי ולטיפול בלתי ספציפי. מטפלים ספציפית בגורם אשר אותר (במידה ואותר) במועד (לדוגמה תת-פעילות בלוטת התריס, חוסר בוויטמין B12, NPH). במידה ויש הקלה בסימנים או (כפי שקורה לעיתים נדירות) שהם הפיכים, אזי ניתן לדבר על דמנציה הפיכה. טיפול בלתי ספציפי הוא טיפול בתרופות הפועלות על גורמי הסיכון (לדוגמה בדמנציה של כלי דם), על התסמינים הקוגניטיביים וההתנהגותיים, וכן טיפול פסיכוסוציאלי.
מניעה