דמנציה

התסמינים של דמנציה מחולקים לשלושה שלבים. להלן השלבים בדמנציה:

• שלב מוקדם – במקרים רבים קל לפספס את השלב הזה בשל ההתחלה ההדרגתית שלו. התסמינים בשלב זה כוללים שיכחון, אובדן תחושת זמן, איבוד הדרך במקומות מוכרים.

• שלב ביניים – ככל שהמחלה מתקדמת, התסמינים נהיים ברורים יותר ומגבילים יותר, והם כוללים שיכחון של אירועים שקרו לאחרונה ושמות של אנשים, ירידה בהתמצאות בבית, קושי מתגבר בתקשורת, צורך בטיפול אישי, שינויים התנהגותיים כמו שוטטות ושאילת שאלות שחוזרות על עצמן.

• שלב מאוחר – דמנציה מתקדמת – בשלב זה כבר יש אובדן עצמאות וחוסר פעילות כמעט טוטאלי. הפרעות קשות ומגבילות בזיכרון. התסמינים כוללים: חוסר התמצאות בזמן ומקום, קושי בזיהוי חברים וקרובי משפחה, עליה בצורך בתמיכה אישית, קושי בהליכה, החמרה בשינויים ההתנהגותיים הכוללים תוקפנות.

סוגי דמנציה שונים מוגדרים לפי הגורמים למחלה: 

• מחלת אלצהיימר, מחלת כלי דם במוח (ומשלבים שלהם), דמנציה עם Lewy bodies, דמנציה האונה המצחית (הכוללת את מחלת פיק) Normal-Pressure Hydrocephalus - NPH, מחלת פרקינסון, מחלת הנטינגטון. 

• חבלת ראש.

• גידולים במוח.

• דלקות (HIV, עגבת וכד').

• מחלת קרויצפלד-יעקב.

• הפרעות בבלוטות הפרשה פנימית (תת פעילות בלוטת התריס, יתר-אשלגן הדם (היפרקלמיה).

• חוסר בוויטמינים (תיאמין, ניאצין, B12).

• הפרעות חיסוניות, הפרעות מטבוליות (כבד, כליות).

• תרופות.

• מחלות נירולוגיות אחרות (לדוגמה טרשת נפוצה).

• ועוד.

האבחון של תסמונת הדמנציה מתבסס על עמידה במדדים המוזכרים לעיל. אלה מסתמכים על פי סיפור עבר מדוקדק מפי קרוב משפחה או מוסר מידע אחר בנוגע למצב הקוגניטיבי ההתנהגותי והתפקודי של הנבדק, על פי בדיקת מצבו השכלי והקוגניטיבי של המטופל (לשם כך נעזרים בסולמות הערכה קוגניטיביים), ועל פי בדיקה גופנית מקיפה ובדיקות עזר מעבדתיות (נוסחת תאי דם מלאה, שקיעת דם, ריכוז אלקטרוליטים, סוכר, אוריאה, קריאטינין, תפקודי כבד, תפקודי בלוטת תריס, ויטמין B12, תרבית שתן, אף-אוזן-גרון ו-CT מוח), שמטרתן לזהות מבין הגורמים הרבים האפשריים לדמנציה, את אלה שבהם ניתן לטפל. האבחנה המבדלת של דמנציה נקבעת ביחס לתסמונות אורגניות אחרות במוח כמו דליריום, אף כי דליריום יכול בנקל להתווסף לדמנציה, ותסמונת אמנסטית עם דיכאון, עם הפרעות פסיכוטיות (לדוגמה, סכיזופרניה) ועם פגיעה קוגניטיבית קלה.

למרות שהגיל הוא גורם הסיכון המשמעותי ביותר לדמנציה, המחלה היא לא תוצאה של הזדקנות, שאי אפשר להימנע ממנה. מעבר לכך, מחלת דמנציה היא לא ייחודית לאנשים מבוגרים, דמנציה בגיל צעיר מוגדרת כאשר התסמינים של דמנציה מופיעים לפני גיל 65, והיא מהווה 9% מכלל מקרי הדמנציה.

גורמי סיכון נוספים כוללים דיכאון, רמת השכלה נמוכה, בידוד חברתי, וחוסר פעילות קוגניטיבית.

לדמנציה השלכות חברתיות וכלכליות משמעותיות במובנים של עלויות רפואיות ועלויות של תמיכה סוציאלית. כמו כן, ההשפעה על המשפחה והמטפלים יכולה להיות משתקת, ולהוביל ללחצים רגשיים וכלכליים ויצירת מתח רב, הדורש תמיכה מערכתית.

הטיפול בדמנציה מסווג לטיפול ספציפי ולטיפול בלתי ספציפי. מטפלים ספציפית בגורם אשר אותר (במידה ואותר) במועד (לדוגמה תת-פעילות בלוטת התריס, חוסר בוויטמין B12, NPH). במידה ויש הקלה בסימנים או (כפי שקורה לעיתים נדירות) שהם הפיכים, אזי ניתן לדבר על דמנציה הפיכה. טיפול בלתי ספציפי הוא טיפול בתרופות הפועלות על גורמי הסיכון (לדוגמה בדמנציה של כלי דם), על התסמינים הקוגניטיביים וההתנהגותיים, וכן טיפול פסיכוסוציאלי.

ניתן להפחית את הסיכון לחלות במחלת דמנציה על ידי פעילות גופנית קבוע, הימנעות מעישון ושימוש מזיק באלכוהול, שמירה על משקל גוף תקין, תזונה בריאה, שמירה על לחץ דם תקין, רמות כולסטרול ורמות סוכר תקינות בדם.