המנגיומה

ניתן לסווג את ההמנגיומות לפי עומק הופעתן לארבעה סוגים:

• המנגיומות עור שטחיות – מופיעות כבליטה אדומה המזכירה בצורתה תות שדה. זו ההמנגיומה הנפוצה ביותר. הנגע האופייני עשוי להופיע כבר בלידה, או תחילה להראות ככלי דם מרובים, התבהרות של העור, או מעין סמני חבלה, שלאחר מכן יתפתחו למיצג של נגע אדום בוהק ובולט על פני העור.
• המנגיומות תת-עוריות או המנגיומות עמוקות  - מאופיינות כבליטה תת-עורית בצבע כחול בהיר.
• המנגיומות עם מרכיב עורי (אדום) ומתחתיו מרכיב תת-עורי.
• המנגיומות באיברים פנימיים כגון כבד, מוח, מעי, ריאות ולשון.

בדרך כלל, ההמנגיומה גדלה במהירות במשך שלושה-תשעה חודשים בתקופה שאחרי הלידה. לרוב, אחריה תבוא תקופת של יציבות שמסתיימת בהצטמקות איטית של הגידול (שלב שנמשך 18 חודשים עד 10 שנים). כך ייעלמו לחלוטין 30% מההמנגיומות עד גיל שלוש, 50% עד גיל חמש, ו-90%-70% עד גיל שבע.

לרוב הילדים יש המנגיומה בודדת, ב-20% מהמקרים ייתכנו שתי המנגיומות. הופעת המנגיומות מרובות היא נדירה, ובמקרים כאלה גדל הסיכוי לקיום המנגיומה באיבר פנימי. נדיר שהמנגיומה תופיע באיבר פנימי בגוף ללא הסתמנות גם בעור.

המנגיומות מופיעות גם במבוגרים. בכבד הן נחשבות לגידול השפיר השכיח ביותר, אשר מתגלה לרוב במקרה, בביצוע סקירת בטן.

התופעה נפוצה יותר בקרב בנות, פגים, תינוקות עם משקל לידה נמוך, והריון בגיל מתקדם.

הסוגים השונים של המנגיומה נגרמים מסיבות שונות, למרות שהסיבה המדויקת להתפתחותם אינה ברורה. לדוגמא, המנגיומות בילודים נגרמות משגיאות בהתפתחות של מערכת כלי הדם שקוראת בזמן ההתפתחות העוברית, אך במקרים רבים, האירוע שגרם לשגיאה זו אינו מזוהה. חלק מההמנגיומות מתפתחות לאחר פגיעה, אך האם הפגיעה אכן יכולה להיות הגורם להמנגיומה היא דבר לא מוכח. ישנן נשים אצלן מתפתחות המנגיומות בזמן ההיריון, אשר נעלמות לאחריו. וכן ישנן המנגיונות המקושרות בהפרעות גנטיות.

את רוב ההמנגיומות ניתן לאבחן על פי ההסתמנות בלבד, ללא צורך בבירורים נוספים. במידת הצורך, ניתן להדגים את ההמנגיומות באמצעות אולטרסאונד, טומוגרפיה מחשבית (CT) ותהודה מגנטית (MRI).

הסיבוכים בעקבות המנגיומה נדירים וכוללים דימום מהנגע, התכייבות המלווה בכאב ומותירה בעקבותיה צלקת או זיהום. דימום עצמוני הוא נדיר. אין צורך להגביל את הילד בפעילות גופנית. המנגיומות במקומות חיוניים, כגון עפעף, דרכי נשימה או אוזן, עלולות להפריע לראייה, לנשימה או לשמיעה, ובאלו חשוב לטפל.

המנגיומות ענק עלולות לגרום לירידה ניכרת במספר טסיות הדם המלווה בתופעות דמם. 

 בדרך כלל, אין צורך בטיפול, שכן המנגיומות יכולות לסגת באופן עצמוני.

הטיפולים המקובלים עד לפני מספר שנים היו מתן קורטיקוסטרואידים, זריקות אינטרפרון, טיפול בלייזר או בקור (Cryosurgery), או כריתה בניתוח. בשנת 2008 התגלה כי תרופה להורדת לחץ דם בשם פרופרנולול, נמצאה כיעילה בטיפול בהמנגיומות, והיא נטולת תופעות הלוואי הקשות שמאפיינות את הטיפולים האחרים. אופן הפעולה של התרופה על הנגע אינו לחלוטין ברור, אך ככל הנראה ישנו קשר לפעולת כיווץ כלי דם, ועיכוב יצירת חלבון המזרז צמיחה של כלי דם. במרבית המקרים, הנגע נעלם בתוך שנה, ובמקרים יותר קשים נדרש טיפול משולב עם מנתח פלסטי, רופא אא"ג ומומחה ברדיולוגיה פולשנית.

לעיתים ייעשה ניתוח לייזר להסרת המנגיומה קטנה ודקה, או לשם טיפול בפצעים על הנגע.

אין כל הוכחה לקשר בין התפתחות של המנגיומות לבין גורמי תעסוקה מסוימים או חשיפה לכימיקלים כלשהם, ואף לא לקרינה. בנוסף, לא ידוע על מאכלים מסוימים, תרופות או פעילות כלשהי בזמן הריון שיכולה לגרום להתפתחות של המנגיומה בילודים.