מחלת דמודקס בכלבים

מהי דמודקס?

דמודקס הינה סוג של אקרית מיקרוסקופית החיה בזקיקי השיער, על עור הכלב (אקרית היא סוג של פרוק רגליים). את אקריות הדמודקס ניתן למצוא גם בכלבים בריאים. למעשה, גור כלבים צעיר נדבק מאמו בטפיל כבר בימים הראשונים לאחר המלטתו.

כאשר האקריות מתרבות יתר, עלולה להופיע מחלה ששמה דמודקוזיס. המחלה והתרבות הטפילים מתרחשות כאשר מערכת החיסון של הכלב אינה תקינה. בשל כך, המחלה נפוצה בעיקר בגורי כלבים צעירים, אצלם מערכת החיסון עדיין לא התפתחה באופן תקין. כאשר רואים את המחלה בכלב בוגר, חשוב לנסות לאבחן את המחלה אשר גרמה לפגיעה במערכת החיסון שלו (כגון, יתר פעילות בלוטת האדרנל או בעקבות טיפול בתרופות המדכאות את מערכת החיסון, דוגמת סטרואידים).

ישנם גזעי כלבי הידועים כבעלי רגישות גבוהה יחסית למחלה. גזעים אלו כוללים את הפאג, דוברמן, פיטבול, בולדוג, שארפיי ועוד. הוכח כי הרגישות למחלה תורשתית ולכן ההמלצה היא שלא להרבות כלבים אלו.

כאשר נראית מחלה קלינית בכלבים עד גיל שנה וחצי-שנתיים, בחלק מהמקרים היא יכולה לעבור בעצמה (אם מדובר בלקות בודדת). בגיל מבוגר, חשוב לטפל בה בכל מקרה ולנסות לזהות את הסיבה שגרמה להתפרצות המחלה (מאחר והיא ככל הנראה חמורה והתרבות הטפילים היא רק הסימן לקיומה).

איך מזהים את הטפיל והמחלה לה גורם?

התרבות יתר של אקריות הדמודקס על עור הכלב גורמת לקרחות, אדמומיות בעור וקשקשים. מקומות אופייניים כוללים את העיניים, צידי הפה והגפיים.
במקרים קשים, נראים מוקדי התקרחויות וקשקשת רבים. אז חובה לטפל גם אם מדובר בכלב צעיר ואסור לחכות ולראות אם המחלה תעבור מעצמה.

כדי לאבחן באופן מדויק את המחלה והטפיל, יבצע הווטרינר 'מגרדי עור. בפרוצדורה זו מגרד הווטרינר את העור בעדינות באמצעות סכין מנתחים ובודק את הדגימה הנלקחת תחת מיקרוסקופ.
אם נמצאים בבדיקה טפילים רבים, בעיקר צורות צעירות וביצים, הדבר מעיד על התרבות פעילה של הטפיל וזהו אבחון וודאי של המחלה.
בדיקות דם לרוב אינן יעילות לאבחון המחלה, אך חשובות במקרים של מחלה אשר גרמה לפגיעה במערכת החיסון.

טיפול במחלה

במקרה של לקות בודדת בכלב צעיר, ניתן לחכות ולראות אם היא עוברת מעצמה. במקרה של מספר לקויות, או שמדובר בכלב בוגר, יש לטפל.

ניתן לטפל בכלב באמצעות שטיפות בחומרים הקוטלים את הטפיל, כגון אמיטרז, או לתת טיפול באמצעות תרופה בשם איברמקטין, הניתנת ברמה יום יומית למשך חודש-חודש וחצי ולעיתים יותר. חשוב לדעת, כי גזעי כלבים מסוימים רגישים לתרופה (כגון קולי, שלטי, רועה אנגלי ועוד).

במקרים בהם נוצר זיהום משני ודלקת עורית, הכלב יטופל לרוב באנטיביוטיקה בשלב הראשוני, בנוסף לטיפול ספציפי נגד האקריות.

לאחר שנראה שהלקויות נעלמו, או ששיער מתחיל לגדול, יש לבצע מגרדי עור חוזרים כדי לוודא שהטפיל אכן נעלם מהאזור.

במידה ומדובר בכלבה לא מעוקרת, מומלץ לעקר אותה, הן בשל התורשתיות של הרגישות למחלה והן בשל העובדה כי קשה יותר להדביר את הטפיל בכלבה שאינה מעוקרת.

מאת: ד"ר תומר ויינגרם, מערכת אינפופט