אלרגיות בכלבים וחתולים

מהי אלרגיה?
תגובה לא תקינה של מערכת החיסון (טעות בזיהוי), הגורמת לכך שהגוף מגיב לחומר שאינו מסוכן (אלרגן) כאילו היה מסוכן ונלחם בו ולכן משול ל"אש ידידותית על כוחותינו". האלרגן, מחולל האלרגיה, יוצר תגובה מוגזמת בגוף המתבטאת ביצירת נוגדנים המשתחררים בעקבות מגע עם האלרגן וגורמת לתופעות חיצוניות (עור) או פנימיות (עיכול, נשימה). התגובה המוגזמת של הגוף היא בעצם המחלה ומכאן פירוש השם 'אלרגיה', שהוא 'עבודה שלא לצורך'.

מדענים החוקרים את תופעת האלרגיה אינם יודעים בוודאות מדוע חלק מהאוכלוסיה סובל מאלרגיות ומדוע יגיב דווקא לאלרגן מסוים. אין ספק כי קיים אלמנט תורשתי בהתפתחותה של אלרגיה, אך יתכנו גורמים משמעותיים אחרים כמו גיל בעת חשיפה ראשונה לאלרגן, משך החשיפה ואולי תדירות הישנותה.

מה קורה בתגובה אלרגית?
במערכת החיסונית קיימים נוגדנים ה'מתוכנתים' לזיהוי 'אויבים' כמו וירוסים וחיידקים ומאיצים את מערכות הגוף להתגונן מולם. במערכת החיסון של הסובלים מאלרגיות קיימים תאים מיוחדים (IgE) המגיבים בהגזמה לגורמים שאינם מסוכנים או מזיקים כמו אבקנים, חרקים, עובשים ומזונות מסוימים. אותם תאי IgE נקשרים לקולטנים (receptors) הממוקמים על תאי דם לבנים המכונים תאי הפיטום (mast cells), המפוזרים בכל הגוף. תאי הפיטום מרוכזים בעור (במיוחד בכלבים וחתולים), בחללי הפנים, במערכת העיכול ובדרכי הנשימה (במיוחד בבני אדם). תאי הפיטום מגיבים ל- IgE בהפרשות מסיביות של כימיקלים שונים, כמו היסטמין (המוכר והחשוב מכולם). שחרור הכימיקלים מתאי הפיטום יוצר את התגובה האלרגית בהתאם לאיבר המטרה: בעור – גירוי ואדמומיות, במערכת העיכול – שלשולים, במערכת הנשימה – קצרת וכו'. השימוש הרווח באנטי-היסטמינים נועד לנטרל את ההשפעות השליליות של ההיסטמין.

אלרגיות בכלבים וחתולים
כלבים, חתולים ובני אדם שייכים למשפחת היונקים הגדולה והמגוונת, הכוללת גם פילים ועכברים, לוויתנים ועטלפים, פנדות וג'ירפות. מלבד המכנה המשותף הרחב ביותר לכל חברי המשפחה - יניקת החלב של הוולד הצעיר, לכולם איברים זהים, רקמות זהות ומחלות דומות. לכן, לא מפתיע לאבחן אלרגיות בבעלי חיים הדומות לאותן אלרגיות המאובחנות בבני האדם. האלרגיות הנפוצות ביותר בכלבים וחתולים הן אלרגיות לחרקים (פרעושים), למזון ולגורמי סביבה (קרדית אבק הבית, עובש, עצים, דשאים ועשבים). אלרגיות נפוצות פחות הן אלרגיות למגע, לתרופות ולעקיצות. חשוב לציין, כי לעיתים קרובות, הכלב או החתול אלרגיים ליותר מגורם אחד, אז האבחון והטיפול קשים ומורכבים יותר.

אלרגיה לפרעושים
האלרגיה הנפוצה ביותר בקרב חיות מחמד. גורמי האלרגיה הם חלבונים המוחדרים על-ידי הפרעוש לעור החיה ותפקידם למנוע קרישת דם. מנגנון זה נועד לאפשר לפרעוש מציצת דם יעילה וללא הפרעה. כלבים וחתולים שאינם אלרגיים מגיבים בגירוד קל וחולף, אבל בקרב האלרגיים יש גירוי של העור והם מגרדים למשך זמן רב יותר ובעצמה חזקה יותר, מה שגורם לאדמומיות, נשירת שער, פציעה עצמית ובהמשך לזיהומים משניים.
אלרגיה לפרעושים מתבטאת באופן טיפוסי בדלילות הפרווה עד להקרחה בגב התחתון ובשורש הזנב. האזור המגורה הוא אדום ומכיל פצעונים לרב וסימני גירוד ונשיכות (עצמיות). במגע של העור, ניתן לחוש בגבשושיות במהלך ליטוף הגב. ללא טיפול (הדברת הפרעושים מכל החיות בבית ומהבית עצמו), יחמיר מצב העור והלקויות יתפשטו לחלקי גוף נוספים.

אלרגיה למזון
האלרגיה הקשה ביותר לאבחון, מכמה סיבות. הסימפטום העורי היחיד המשותף לכלבים וחתולים הסובלים מאלרגיה למזון הוא גירוד (שיכול לבוא לידי ביטוי גם בנשיכות ובליקוק יתר). אלרגיה זו יכולה להופיע בכל גיל, בכל גזע, בזכרים ובנקבות ללא הבחנה. היא יכולה להופיע בסמיכות לשינוי המזון וגם לאחר שנים של הזנה קבועה. גירוי העור יכול להופיע בכל מקום בגוף (אם כי לרוב מופיע באופן סימטרי) ולהחמיר בתנאי סביבה מסוימים (חום ולחות גבוהים). מכיוון שעדיין לא פותחה שיטת אבחון אמינה, הדרך היחידה לאבחן אלרגיה למזון היא באמצעות 'ניסוי הזנה', בו מקפידים על הזנה היפואלרגנית (מזון וטרינרי-רפואי חד-חלבוני וחד-פחמימתי) למשך חודשיים. הפסקת הגירוד תרמז על אלרגיה למזון. במידה והגירוד מתעצם בעקבות חזרה למזון המקורי, ניתן לאשש את האבחנה.
בקרב שיעור קטן (נמוך מ- 20%) מהסובלים מאלרגיה למזון, הדבר יבוא לידי ביטוי בבעיות במערכת העיכול, שלשולים בעיקר. המפגש הטעון בין האלרגן (במזון) לבין תאי הפיטום בדופן המעי גורם לתגובה האלרגית.
מרכיבי מזון העלולים לגרום לאלרגיה הם בעיקר חלבונים ופחמימות ובניגוד לדעה הרווחת, אינם מהווים חומרים משמרים או תוספים אחרים. בכלבים, האלרגנים הנפוצים הם מוצרי בקר, חלב, סויה ועוף; ובחתולים, מוצרי חלב ודגים.

אלרגיה אטופית של העור
אלרגיה המכונה גם 'אסתמה של העור' ובאנגלית ATOPIC DERMATITIS היא רגישות יתר לגורמי סביבה הנשאפים דרך מערכת הנשימה (ויתכן שחלקם נספג דרך העור). גורמי האלרגיה הנפוצים יותר הם קרדית אבק הבית, עובש (ממשפחת הפטריות), דשא, עשבי בר ועצים. בעוד שרוב האנשים הסובלים מרגישות זו מראים בעיות במערכת הנשימה, כלבים וחתולים סובלים בעיקר מגירויי עור, כנראה בשל הריכוז הגבוה של תאי הפיטום בעורן של חיות המחמד ולא בדרכי הנשימה.
במרבית המקרים המחלה מופיעה לראשונה בגיל צעיר (עד גיל 3) ויש גזעים מסוימים המועדים יותר: כלבי טריאר (מכל הסוגים), רטריברים, סטרים, בוקסרים, בולדוגים וכלבי רועה גרמני.
הסימנים הקליניים האופייניים כוללים גירודים אובססיביים וסימטריים בכפות הרגליים, באוזניים, סביב הפה והעיניים ובחלקים הביטניים (בתי שחי ומפשעה). ללא טיפול, אדמומיות העור מחמירה ומשחירה ומזהמים משניים (חיידקים ופטריות) מתרבים במקומות הנגועים ואף מתפשטים לחלקים נוספים בגוף.
אבחנת המחלה מתבססת על היסטוריה אופיינית, גזע, גיל ופיזור הנגעים בעור. אבחנה ספציפית לגורם האלרגיה נעשית באמצעות בדיקת דם פשוטה או בדיקה תוך עורית של האלרגנים (המתבצעת בהרדמה קלה). טיפול ממוקד וספציפי באלרגיה זו מתבצע באמצעות זריקות (תת-עוריות) תקופתיות של האלרגנים הרלוונטים, תהליך המכונה אימונותרפיה או דה-סנסיטיזציה.
טיפול אלטרנטיבי, אך לא ספציפי, הוא באמצעות תרופות (כדורים) כמו סטרואידים, אנטי-היסטמינים או ציקלוספורינים, המשפיעים בצורות שונות על מערכת החיסון. לכל אחת מהתרופות יתרונות וחסרונות וכמובן תופעות לוואי פוטנציאליות. שימוש בתוספי מזון כמו חומצות שומן וכן שמפו רפואי היפו-אלרגני עשוי להקל מעט על הסימפטומים. חשוב לטפל גם במזהמים המשניים באמצעות אנטיביוטיקה.

לסיכום
אלרגיות בחיות מחמד נפוצות מאוד ומופיעות לרוב כנגעים בעור הנובעים מגירוי עז ובלתי נשלט. הגירוד גורם לנשירת שיער מסיבית, עד להקרחה מוחלטת, אדמומיות ופצעים ולהשחרת העור וזיהום משני.
המרכיב החשוב ביותר באבחון המחלה הוא לקיחת הסטוריה ואיסוף פרטים אודות המטופל (סביבת מחיה, מזון וכו'). מציאת גורם האלרגיה היא תכלית האבחון וגם תחילת הטיפול.
הרחקת הכלב או החתול מגורם האלרגיה (פרעושים, מזון מסויים) תעלים את הסימנים הקליניים (גירודים) ותחזיר את מצב העור והפרווה לקדמותם. במצבים שבהם אין אפשרות להפריד בין חיית המחמד לאלרגן (קרדית אבק הבית, לדוגמא) ניתן לעזור למערכת החיסון באמצעות אימונותרפיה או לעזור לחיית המחמד באמצעות טיפול תרופתי סימפטומתי.

מאת: ד"ר אילן סקורינסקי, וטרינר