עד כמה המוח שלכם גמיש?

יכולת הלמידה של המוח האנושי מושפעת לא רק מגודלו היחסי לגוף האדם, אלא מגמישותו. גמישות המוח באה לידי ביטוי ביכולתו של האדם להסתגל למגוון עצום של סביבות, מצבים והתנהגויות.

המין האנושי מוצא ומפתח דרכים להסתגל ולשרוד. המוח האנושי ניחן ביכולת למידה וזיכרון, תכנון אסטרטגיות ושינוין על פי הצורך, דחיית מטרות וסיפוקים לתקופות ארוכות והנחלת ניסיון לצאצאים.

יכולות אלו מתאפשרות, בין היתר, על ידי קישוריות מפותחת בין ביליוני תאי העצב במוח. החיבורים המאסיביים מאפשרים גם התמחויות בתפקודים שונים המבטאים התארגנות של תתי מערכות במוח.

התארגנויות כאלה הינן דינאמיות, ומשתנות ביכולתן להיענות לשינוים ולחצים סביבתיים. לדוגמא, לאחר נזק הנגרם לאזור מסוים במוח במהלך אירוע מוחי, אזורים חדשים לוקחים על עצמם את התפקודים של האזורים הפגועים.

בשנים האחרונות אנו מזהים באמצעות טכנולוגיות הדמיה התארגנות תפקודית מחודשת של המוח הפגוע והתארגנות זו מתבטאת בשיפור בתפקוד לאורך זמן רב לאחר האירוע.

גמישות המוח מאפשרת למידה חדשה בכל גיל (למעט במצבים קליניים קיצוניים בהם הנזק רחב ומפושט). חוקרים כפרופ' מרזניק מאוניברסיטת סן-פרנסיסקו, ופרופ' אבי קרני מאוניברסיטת חיפה, מצאו בנפרד שהמפות התפקודיות של המוח (אזורים המופעלים בהתאמה לתפקוד מסוים, כמו הפעלת קבוצת שרירים), משתנות בהתאם לשינויים בגוף וכתוצאה מלימוד סידרת תנועות חדשות באצבעות הידיים.

לפיכך, גם בגיל מתקדם יכול אדם להכיר ולזכור תכנים ובני אדם חדשים, לפתור בעיות חדשות, להתרכז בקריאה ובשיחה, גם אם ביעילות הולכת ופוחתת, עד לעשור העשירי. כל אלה בזכות הגמישות המוחית.

על גמישות המוח אנו לומדים גם באמצעות בחינה של המצבים הקיצוניים בהם היא נפגעת, לדוגמא בשלבים המתקדמים של מחלת האלצהיימר. כאשר הגמישות נעלמת במסגרת המחלה, אנו מגלים חולים שאינם מגיבים לסביבה, כולל בני משפחה הקרובה. גמישות המוח אמנם יורדת בשנות הבגרות באופן הדרגתי, כתוצאה מהעובדה שאנו מאבדים תאי מוח בקצב לא מבוטל לאורך שנות חיינו.

ירידה זאת באה לידי ביטוי בירידה ביכולות הזיכרון לטווח קצר ובמהירות התגובה. עם זאת, מידה לא מבוטלת של גמישות נשמרת גם בגיל השלישי. גמישות זאת באה לידי ביטוי ביכולות קוגניטיביות מורכבות כמו זיכרון לטווח ארוך, חשיבה אנליטית, פתרון בעיות ויישום ניסיון העבר בהווה – יכולות הנרכשות לאורך זמן ומוטמעות היטב ברשתות המוחיות.

אם כך, אין פלא שמחקרים רבים מצביעים על שיפור ביכולות קוגניטיביות לאחר אימון, לא רק באוכלוסיה הכללית, אלא גם בחולים עם נזקים מוחיים שונים. ישנם מחקרים המראים כי פעילות קוגניטיבית משולבת בפעילות גופנית מואצת מעוררת את הגורמים הנוירוטרופיים בתוך התא ובכך מגדילים את הגמישות המוחית. גמישות זאת מסייעת בהתמודדות לא רק עם פגיעות מוחיות, אלא גם עם תהליכי ההזדקנות הטבעיים.

המוח הגמיש יכול (אם כי בצורה מוגבלת) ליצור תהליכי רישות חדשים המאפשרים פיצוי ושיפור תפקודי. ואמנם, בממצאים ראשוניים ממחקרים המשווים את היעילות של תוכניות התערבות, מסתמן יתרון לטובת התערבויות הוליסטיות בהשוואה להתערבויות ממוקדות העוסקות באימון יכולת קוגניטיבית ספציפית אחת.

בממצאים מניתוח מטא-אנליטי (Sitzer et al., 2006) שהקיף 19 מחקרים, עולה כי אימון קוגניטיבי שיפר את היכולת הקוגניטיבית ואת רמת התפקוד, לא רק אצל אנשים בריאים או חולים קלים, אלא אף בקרב חולי אלצהיימר.

בגישה ההוליסטית מודגש הצורך בהתייחסות מערכתית לצרכים הייחודיים של החולה ומשפחתו. במסגרת התערבויות אלו, כלול גם אימון קוגניטיבי ספציפי (כגון מטלות לשיפור ביכולת הקשב והזיכרון) לצד שכלול של מיומנויות חברתיות, פסיכותרפיה פרטנית קוגניטיבית-התנהגותית והתייחסות למערכת המשפחתית של החולה.
במחקרם של צולקי ושותפיו, ( Tsolaki et al. 2009), אשר בחנו את היעילות של מודל הוליסטי מסוג זה בקרב אוכלוסייה הסובלת מירידת זיכרון, נמצא כי התוכנית שיפרה את היכולת הקוגניטיבית ואת התפקוד היומיומי של החולים. תוצאות דומות ניתן לראות במחקר של בלוויל (Belleville מ2008-) כאשר השינוי המובהק נמצא בתחום הזיכרון.

מובן שאפשר לבקר חלק מהמחקרים על בסיס מתודולוגי. למשל, מספר מצומצם של נבדקים, חוסר במעקב לטווח ארוך, אינטנסיביות נמוכה וקצרה מדי של ההתערבות ועוד. אפשר גם לטעון (במידה מסוימת של צדק) שחוקרים נוטים לפרסם רק מחקרים עם תוצאות חיוביות. אכן פורסמו גם מחקרים שאינם מראים שיפור אימונים ממוחשבים, אך הם מועטים לעומת אלה המראים שיפור (ראה מטא-אנליזה של Sitzer).

קשה מאד לבצע מחקרים מדויקים על יעילות טיפול בבני אדם על פי המודל המחקרי של מדעי הטבע, וקל יותר גם לבקר אותם. כמו כן, אי אפשר, לאור ריבוי המשתנים הקשורים בהתנהגות ובחיי בני אדם, לצפות ל-100% יעילות. עם זאת, ישנם מספיק מחקרים המצביעים על שיפור תפקודי בעקבות אימון או טיפול קוגניטיבי, כדי להצדיק את האימון. הדבר נכון לגבי בני אדם הסובלים מדמנציה ועל אחת כמה וכמה הדבר נכון לגבי בני אדם מבוגרים בריאים.

גמישות המוח מאפשרת לבני אדם להמשיך ולהתמודד ביעילות עם השינויים המתרחשים עם העלייה בגיל. אמנם עדין רב הנסתר על הגלוי בתחום תפקודי המוח, אך הידע המחקרי הקיים מצביע על כך שאימון קוגניטיבי הוליסטי, הכולל שילוב בין אימון קוגניטיבי במטלות מגוונות לאימון גופני ולאינטראקציה חברתית מעצימה, מתבסס על גמישות מוחית ועשוי להביא תועלת רבה לאוכלוסיה המבוגרת.

מאת: פרופ' אברהם שוייגר, ראש המגמה לנוירופסיכולוגיה שיקומית במכללה האקדמית תל אביב יפו
בית חולים לשיקום לוינשטיין ויועץ אקדמי וקליני לחברת בריינספא