אובדנות: בואו נדבר על זה

אחד הנושאים הפחות מדוברים בשיח הציבורי הוא אובדנות. בין אם זו הטראגיות הכרוכה בדיון בנושא זה או תחושת חוסר אונים מסוימת שאופפת אותו, הדיון אודות תופעת האובדנות מתקיים, בדרך כלל, הרחק מהשיח הציבורי הפומבי. 

רובנו לא מודעים לממדי התופעה ולמספר הרב של אנשים בהם היא נוגעת באופן ישיר או עקיף. בשל כך, ישנה חשיבות רבה לדיון בתופעה ולדרכים השונות להתמודד עמה. ראשית, הנתונים חייבים לצוף על פני השטח.

מהי אובדנות?

התנהגות אובדנית היא ביטוי כולל למגוון רחב של התנהגויות: חשיבה אובדנית, איומים, פגיעה עצמית מכוונת, ניסיונות קלים, ניסיונות שנקטעו, ניסיונות חמורים והתאבדות ממשית. מחשבות אובדניות נעות בין מחשבות על מוות וחשיבה פאסיבית לבין חשיבה ספציפית עם כוונה ותכנית. 

גורמי הסיכון העיקריים העלולים לגרום לאובדנות

קיימים מספר גורמי סיכון, בין אם מסיבות בודדות או בין אם שילוב של מספר גורמים יחדיו, ביניהם ניתן למנות: מחלה, אי הצלחה בתחום הרומנטי, בעיות כלכליות הנתפשות כבלתי ניתנות להתמודדות (אבטלה, קריסת עסק), גירושין, התאלמנות.  

על פי פרופ' ישראל אור-בך, "כל התאבדות קשורה לאובדן מסוג זה או אחר: אובדן אוהב, אהוב, הערכה עצמית, דימוי עצמי, חלק אחר מן האני, מעמד, רכוש או חלק מהגוף, שלו מתלווה האימה שמבלי להשיב את האובדן, אין עוד טעם לחיים ואין כל סיכוי לאושר".

היקף התופעה בישראל

בשנת 2011, נרשמו 409 התאבדויות בישראל.  בהשוואה ל- 480 בשנה הקודמת ו- 425 בשנת 2005. אחוז ההתאבדויות מכלל הפטירות גבוה יותר בקרב גברים בהשוואה לנשים.

התאבדות הינה סיבת המוות השנייה לבנים בגיל 15-24 והסיבה השלישית לבנות בגיל 15-24 ולגברים בגיל 25-44. ההתאבדויות מהוות אחוז אחד מכלל הפטירות של בני 15 ומעלה. אחוז ההתאבדויות מכלל מקרי האובדנות עולה עם הגיל, 2% בקרב בני נוער בגיל 15-18 בהשוואה ל%- 22 בקרב בני 85 ומעלה.

בעשור האחרון, כשליש מההתאבדויות בישראל היו של עולים, כרבע של עולי בריה"מ לשעבר שעלו מ 1990 ו 3%-8% של עולי אתיופיה שעלו מ 1980.

התכנית הישראלית להתמודדות עם אובדנות

משרד הבריאות, בשיתוף עם משרדי הרווחה, החינוך, העלייה והקליטה, האזרחים הותיקים ומשרד ראש הממשלה את 'התכנית הלאומית למניעת אובדנות', שקיבלה תקציב של 55 מיליון שקלים ל 3 השנים הבאות. בנוסף, במסגרת פעילותה של התכנית הלאומית, הוקמה 'המועצה הלאומית למניעת אובדנות' בראשה עומד פרופ' גיל זלצמן ושמורכבת מכ- 40 נציגי משרדים, קופ"ח, רשויות, אקדמיה, מחקר, עמותות ועוד. התכנית הלאומית הופעלה ב 10 יישובים תחילה: ראשל"צ, מודיעין-מכבים-רעות, יבנה, נס ציונה, רחובות, לוד, רמלה, אשדוד, מועצה אזורית באר יעקב, מועצה אזורית גזר; הוכשרו 28 אנשי מקצוע שיבצעו הכשרות של "שומרי סף" במספר שפות, עבור מגזרים וקבוצות סיכון שונות; ונעשו עוד פעולות רבות בשטח, בתחומי חקיקה, תקינה, הסברה והקניית כלים בפועל לגורמים מטפלים ואחרים.

שרת הבריאות, יעל גרמן, בדבריה, מבהירה את חשיבות ההתמודדות הציבורית, כחברה, עם תופעת האובדנות:

"הנתונים שבידינו מלמדים כי אובדנות אינה גזירה משמיים, ועלינו כחברה מוטלת החובה להציל חיים. מקרי האובדנות בקרב העולים החדשים מרוסיה ומאתיופיה גבוהים באופן משמעותי מנתוני ילידי הארץ, ובכל מקרה אחוז מקרי האובדנות בקרב העולים החדשים יורד עם השנים בעקבות היקלטות בארץ, צמצום מצבי מצוקה והתגברות תחושת שייכות לחברה ולמדינה. הירידה הזו היא מקרה בוחן, שמוכיח לנו כי במקרים רבים הנטייה לאובדנות נובעת ממצוקות זמניות וארעיות. הנתונים הללו גם מחזקים שבעתיים את תפקידנו החברתי והמוסרי להתמודד עם התופעה ולצמצמה. עם זאת, חרף המספרים המצערים, נמנענו כחברה לאורך השנים מלדבר על תופעת האובדנות ולטפל בה. במסגרת המהפכות שעוברת החברה הישראלית של ניפוץ סטיגמות, הגיעה העת להעלות את המודעות לאובדנות, לנתץ את הסטיגמה שדבקה בנושא ולסייע למשפחות, ודאי לא לנדות אותן כפי שקרה. צריך לדבר בקול רם על הנושא, להעלות מודעות ולתת תמיכה למי שבמצוקה".