מדיניות הסגרים: האם קיימים אנשים "שהפיקו תועלת" מהריחוק החברתי?

הרבה נכתב כבר על הנזקים המנטליים הנובעים ממגפת הקורונה: הלחצים הנפשיים סביב הסגרים , השהות הצפופה במסגרת המשפחתית, החרדות לבריאותנו ולבריאות יקירנו, כל אלה היוו חלק מרכזי מהשיח שסביב המגפה והשפעתה על בריאות הנפש שאף נבחנה במחקרים שונים. אולם, האם קיימים בינינו גם כאלה שנהנו מהסגרים החוזרים והנשנים? שאלנו את ד"ר אייל עשור על האוכלוסיות שיכולות לחוות הקלה עקב מדיניות השהייה בבתים. 

 ForGaby | Shutterstock[

כאשר הסגר מהווה את המציאות האידיאלית

"כמו כל הסתמנות בפסיכיאטריה, אנחנו מדברים מן הסתם על שאלה של עוצמה ותדירות. אני מתאר לעצמי שעבור רבים "הפטור" הממשלתי מארוחות החג הגדולות בראש השנה וחג הפסח הוביל לאנחת רווחה. למעשה, כולנו יכולים להתחבר לתחושת המאמץ הכרוכה באינטראקציה חברתית וההקלה בהיעדרה. אולם, עבור אנשים מסוימים לא מדובר רק באי נוחות, אלא בתחושה מורכבת ובלתי אפשרית. קיימים מגוון של מצבים נפשיים בהם הימנעות מאינטראקציה חברתית יכולה להוביל להקלה גדולה, אך לצד זאת גם לאבדן של מיומנויות חברתיות שנרכשו בעמל רב" מסביר ד"ר עשור. 

אז מי לא משווע לאיחוד מחדש עם החברה הסובבת אותנו? ד"ר עשור מציין מספר מצבים חברתיים שיכולים לגרום לרתיעה או הימנעות מסיטואציות חברתיות: 

חרדה חברתית: "כ-16% מהאוכלוסייה סובלים מחרדה חברתית, מצב המוגדר כפחד מתמיד מסיטואציות שבהן הפרט עומד בפני בחינה או הערכה על-ידי אחרים ומצפה כי התנהגותו תגרום למבוכה והשפלה. חרדה חברתית מתפרצת לרוב בגיל ההתבגרות והיא נפוצה בקרב נשים (15.5%) מאשר בקרב גברים (11.1%). הביטוי העיקרי לה הוא הימנעות מסיטואציות חברתיות. 

אגורפוביה (Agoraphobia): פחד מהתפתחות של הפרעת חרדה, תסמינים מעוררי מבוכה (לדוגמה הזעה או הסמקה) או מצבים הכרוכים במוגבלות (לדוגמה החשש ליפול או לאבד שליטה על הסוגרים),  המוביל להימנעות ממצבים מסוימים. ברוב המקרים, אגורפוביה היא "סיבוך" של הפרעת אימה (Panic Disorder), אך עלולה להתפתח גם ללא הפרעת פאניקה מקדימה. 

מדובר במצב נדיר יותר מאשר הפרעת חרדה בעל שכיחות של 0.8% להיארעות במהלך החיים. על פי ההערכות הפרעה זו נוטה להופיע בקרב צעירים בגיל 18-35 ובעיקר בנשים. עם זאת, מחקרים חדשים מצביעים על הופעה של אגורופוביה בגילאים מבוגרים יותר, כמו גם אצל קשישים. 

הפרעת אישיות נמנעת: כ-0.5-1% מכלל האוכלוסייה יסבלו מהפרעה זו המתאפיינת בערך עצמי ירוד ורגישות יתר לביקורת המובילים לחשש מוגזם מלהיות מובך בחברה או להפוך מושג ללעג, וכן גם לקושי ניכר ביצירת קשרים. אלה הסובלים מהפרעת אישיות נמנעת מעדיפים לקיים מגע חברתי מינימלי ומפגינים התנהגות מורכבת, מופנמת וחרדה בסביבה חברתית שאינה מוכרת. בסביבה ידידותית ומוגנת לעומת זאת, התמונה היא אחרת והם מתפקדים היטב. אולם, בהיעדר התמיכה עלולות גם להתפתח תופעות משמעותיות יותר, בהן דיכאון, חרדה או כעס. 

הפרעת אישיות סכיזואידית : כ- 7% מהאוכלוסייה סובלת ממצב זה  המתאפיין בקושי ניכר ליצור קשרים בינאישיים או להגיב לזולת באופן רגשי משמעותי. באינטראקציה עמם, אלה הסובלים מהפרעת אישיות סכיזואידית נראים מרוחקים, לא מתעניינים, ולא מגיבים רגשית למחוות, לביקורת, מחמאות או כל רגש אחר המובע כלפיהם ". 
 

איך ניתן להתמודד ביעילות עם מצבים אלה ללא הריחוק החברתי? 

למרות שאלה הסובלים מארבעת המצבים שתוארו לעיל עשויים לתפוס את הסגר כסיטואציה חיובית שעשויה להקל על מצבם, באופן פרדוקסלי ההימנעות מאינטראקציה חברתית דווקא משיגה את התוצאה ההפוכה ועלולה לגרום להחמרה במצב: "הטיפול במצבים הללו כרוך בלימוד מיומנויות חברתיות ותרגול הלכה למעשה של התגברות על פחדים המושרשים בעומק תפיסתו העצמית של האדם" מסביר ד"ר עשור ומוסיף: "במהלך הסגר אנשים רבים נשרו ממסגרות הטיפול או שהתקשו להסתגל לטיפולים וירטואליים מרחוק. חשוב מכך, מדיניות הסגרים החסירה מאנשים אלה את השדה החברתי המשמש כמגרש לתרגול יומיומי של הנלמד בטיפולים.  המצבים שתוארו לעיל מאופיינים לא פעם ב-"מהלך ממאיר", כלומר צמצום הולך וגובר בטווח החופש של האדם הסובל. ההימנעות נותנת סיפוק מידי של הפחתת החרדה, אך בטווח הארוך היא גורמת לאיבוד יכולות תפקוד משמעותיות".

ד"ר עשור מסכם וממליץ לאלה הסובלים מאחד מהמצבים שתוארו לעיל, או לאלה שבהם התעורר חשד לקיום של אחד מהמצבים עקב הקריאה לגשת לאבחון, כמו גם להתמיד בטיפול מתאים גם בימים אלה. למרות שהדרך מלווה לעיתים באתגרים, התוצאה וההסתגלות לסיטואציות חברתיות שונות יסייעו בניהול יעיל של ההפרעות, כמו גם בשיפור משמעותי של איכות החיים.