חרדה חברתית

חרדה חברתית מתפתחת במרבית המקרים על רקע שילוב בין גורמים גנטיים מולדים, התנסויות חברתיות שליליות וגורמים אישיותיים כפרפקציוניזם או דימוי עצמי נמוך.

• גורמים פסיכו-חברתיים והתנהגותיים: פוביות חברתיות נובעות פעמים רבות מהתנסויות שליליות במצבים חברתיים. כך, אדם הצופה או מתנסה בכישלון והשפלה חברתית, או אדם שמשמש מטרה לכעס או ביקורת נוקבת, עלול לעבור התניה קלאסית ולפתח פחד מוגבר מסיטואציות דומות. 
• גורמים קוגניטיביים: על פי הגישה הקוגניטיבית לבעלי חרדה חברתית ישנן סכמות (מחשבות בסיס) של סכנה מפני בני אדם אחרים, המביאות לתחושת פגיעות ולדריכות יתר לכל סימן לביקורת ויחס שלילי מצד הסביבה. רגישות מוגברת זו מביאה להתנהגות מעוכבת ומהוססת הפוגמת ביכולת לקיים פעולות גומלין.
• גורמים ביולוגיים וגנטיים: גורמים ביולוגיים והגנטיים אשר מעורבים בהיווצרות חרדה חברתית אינם ידועים באופן ודאי, אולם ממצאים שונים מצביעים על מעורבות מערכת הדופמין ועל שחרור מוגבר של נוראפינפרין במוח. בנוסף, לבעלי פוביה חברתית יש בד"כ קרובי משפחה הסובלים אף הם מההפרעה, אך ייתכן וממצא זה אינו מצביע על רכיב גנטי אלא על למידה סביבתית. 

אבחנה על פי ה- DSM

אבחנת חרדה חברתית ניתנת כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים: 

• חשש ניכר וממושך מלקיחת חלק במצבים חברתיים (אחד או יותר) בהם האדם נחשף לאנשים לא מוכרים או לסיטואציה העלולה לכלול בחינה ע"י אחרים. האדם חושש שיפגין סימפטומים של חרדה או ינהג באופן שיביא למבוכה או לתחושת השפלה (בקרב ילדים, החשש הינו ממפגש עם קבוצת בני גילם ולא רק באינטראקציות עם מבוגרים).
 

• חשיפה לסיטואציה החברתית המאיימת מביאה לחרדה או אף להתקף פאניקה (בקרב ילדים, החרדה עשויה לבוא לידי ביטוי בבכי, התקפי כעס, קיפאון). 
• האדם מבין שהחשש שלו מוגזם ולא הגיוני (בקרב ילדים מדד זה לא תמיד מתקיים).
• האדם נמנע מהמצב המפחיד או נחשף אליו כשהוא חש חרדה או מצוקה רבה.
• ההימנעות, הציפייה למצב המלחיץ והמצוקה במהלך החשיפה מפריעים לשגרת החיים ולתפקוד התקין בתחום התעסוקתי והחברתי.
• בקרב אנשים מעל גיל 18, ההפרעה נמשכת למעלה מחצי שנה.
• נשללו סיבות אחרות שעשויות להביא לתסמינים של ההפרעה כגון תרופות, סמים, או מצבים רפואיים ונפשיים אחרים (כגון הפרעת פאניקה, הפרעת חרדת נטישה,  אישיות סכיזואידית, או הפרעת PDD).
• אם קיימת הפרעה רפואית או נפשית אחרת, החרדה (בסעיף א') לא קשורה להפרעה זו (למשל גמגום או רעד אצל אדם בעל פרקינסון, אכילה שונה מהרגיל בקרב בעלי בולימיה אנורקסיה).

חרדה חברתית עלולה להביא לפגיעה תפקודית ניכרת בתחום החברתי והתעסוקתי, ופגיעה זו, בתורה, עלולה להביא להפרעות נלוות כהפרעות דיכאון או התמכרות לסוגיה. יחד עם זאת, טיפול הולם יכול להביא לשיפור תפקודי ניכר ולירידה משמעותית ברמות החרדה. 

טיפול קוגניטיבי התנהגותי נחשב לטיפול יעיל במיוחד, ופעמים רבות מומלץ לשלבו בטיפול תרופתי. 

• טיפול קוגניטיבי התנהגותי: טיפול זה (CBT) ממוקד בפיתוח היכולת להתמודד עם תסמינים החרדתיים, הפחתה שלהם והפחתה של הנטייה להימנעות מסיטואציות מסוימות. הטיפול כולל חשיפה למצבים מאיימים חברתית באופן הדרגתי, הפחתה של ההתנהגויות המשמרות את החרדה ומגוננות, אימון בזיהוי הפער שבין תחושת החרדה הסובייקטיבית לבין האופן בו הסיטואציה נתפסת ע"י מתבונן מהצד ועוד'. בנוסף, עובר המטופל "אימון בניהול חרדה" הכולל אימון הרפיה מתקדם, למידת הסחת דעת עצמית, שכנוע-עצמי רציונאלי וכן הלאה.

• ייעוץ פסיכיאטרי: הטיפול התרופתי המקובל להפרעה הינו טיפול באמצעות תרופות נגד חרדה בשילוב עם נוגדי דיכאון (בנזודיאזפינים, SSRIs), אך במקרים של חרדה חמורה במיוחד וכאשר תרופות אלו אינן יעילות דיין ניתנים טיפולים תרופתיים נוספים.

• טיפול פסיכודינמי: ישנן גישות פסיכואנליטיות ופסיכודינמיות הרואות בפוביות השונות תוצר של קונפליקטים פנימיים ושימוש בלתי יעיל במנגנוני הגנה. מטפלים היוצאים מהנחה זו יתמקדו בזיהוי והגברת מודעותו של המטופל למקורות הפנימיים העומדים בבסיס הפוביה.

טיפול במצבי חרדה חברתית עשוי להתקיים בפורמט של טיפול קוגניטיבי התנהגותי המתמקד בשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות המעצימים ומשמרים את החרדה החברתית, או במסגרת טיפול דינאמי המכוון להרחבת הבנת מקור החרדה ולחיזוק היכולת להתמודד עמה. כיום, מטפלים רבים העוסקים בטיפול במצבי חרדה חברתית יציעו טיפול המשלב אלמנטים משתי גישות טיפוליות אלו.