הפרעת אישיות נמנעת

40% מהאוכלוסיה מגדירים עצמם כביישנים באופן מוגזם. ביישנות עלולה לגרום לאי נוחות ולמצוקה. במצבים בהם היא מורגשת לצד חשש מופרז מדחייה חברתית והימנעות ממצבים חברתיים ויחסים בין אישיים, היא עלולה גם ליצור פגיעה משמעותית בתפקוד.

תסמינים קליניים

בכולנו עולה לעיתים החשש "להגיד את הדבר הלא נכון" בחברה ולייצר תחושת בושה, מבוכה או דחייה. הרגישות של בעלי הפרעת האישיות הנמנעת לדחייה חברתית גבוהה במיוחד וההתנהגות שלהם מושפעת מאד מחשש זה. יש להם רצון ביחסים בין אישיים קרובים, אך חששם מדחייה גורם להם לנסיגה חברתית, ביישנות קיצונית ונטייה להתנהגות מרצה. הם יוצרים קשרים בין אישיים רק כאשר יש להם ביטחון מלא בקבלה ללא ביקורת, ומשום כך יש להם קשרים מועטים בלבד או שאין להם קשרים כלל.

שכיחות ההפרעה

שכיחות ההפרעה באוכלוסייה היא כ-3%, וידוע כי היא נפוצה יותר בקרב נשים מאשר בקרב גברים.

אבחנה על-פי ה- DSM

אבחנה של הפרעת אישיות נמנעת ניתנת במקרים בהם ישנו דפוס נרחב של עכבה חברתית, תחושה של חוסר התאמה ורגישות יתר להערכה שלילית, אשר מתחיל מהבגרות המוקדמת, נוכח בהקשרים שונים ובא לידי ביטוי בארבעה ומעלה מהקריטריונים הבאים:

• הימנעות מפעילויות חברתיות ופעילויות המערבות קשרים בין אישיים , מתוך פחד מפני ביקורת, חוסר הערכה או דחייה.
• חוסר רצון מצד האדם למעורבות חברתית במצבים בהם אין לו ביטחון מלא בכך שיתחבב.
• התנהגות מאופקת ביחסים אינטימיים מחשש להיות מובך או מגוחך.
• פחד מוגזם מדחייה או ביקורת בסיטואציות חברתיות.
• התנהגות מאופקת ועצורה בסיטואציות חברתיות חדשות שנובעת מתחושת אי התאמה.
• תפיסה עצמית של אי התאמה חברתית, חוסר אטרקטיביות או נחיתות ביחס לאנשים אחרים.
• אי רצון לקחת סיכונים אישיים או להתנסות בפעילויות חדשות מתוך פחד שתגרם להם מבוכה.

גורמים להפרעה

גישות שונות ניסו להסביר את הפחד העוצמתי מפני דחייה. נראה כי השילוב של רעיונותיהן מעניק את ההבנה המקיפה ביותר.

• גישה פסיכו-סוציאלית: על פי הגישה הזו, אנשים שחוו הורות מגוננת יתר על המידה כילדים לא למדו להסתמך על עצמם כאשר הם מתמודדים עם דרישות הסביבה. אנשים אלו נוטים להימנע מסיטואציות המערבות יחסים בין אישיים וחברתיים, מפחד שאין להם את המיומנות הדרושה כדי להתמודד עמן.

• גישה קוגניטיבית: על פי גישה זו, עקב התנסויות שליליות או קשר בעייתי עם דמויות מטפלות במהלך הילדות, מתפתח סט של הנחות שליליות הכולל: תחושת חוסר ערך ותפיסה של אנשים אחרים כעוינים ומפחידים. למשל, אדם עלול לתפוס את האנשים האחרים סביבו כביקורתיים ונוטים ללעג וכתוצאה מכך להימנע מהמצאות בסיטואציות העלולות להביא לתגובות אלו.

• גישה ביולוגית: מדגישה את הרגישות החושית הגבוהה האופיינית לאנשים הסובלים מהפרעת אישיות נמנעת.

טיפול

הצורך הבלתי מסופק בקשרים חברתיים וההתמודדות עם הפחד התמידי מפני הימצאות בסיטואציות חברתיות, גורמים למצוקה משמעותית. מומלץ מאד לפנות לטיפול שעשוי להביא לשינוי לטובה במגוון היבטי חיים ומיומנויות. עצם יצירת הקשר עם המטפלת עשויה להקל וליצור בסיס בטוח שממנו ניתן להעז ולצאת להתנסויות חדשות.

• טיפול פסיכותרפי: טיפול זה יעיל במיוחד כשנוצרת מערכת יחסים בה המטופל חש בטוח ומובן. הטיפול ממסייע בשיפור של המיומנויות החברתיות, שיפור האסרטיביות, ומעודד להרחיב את טווח ההתנסויות החברתיות.

• טיפול קוגניטיבי התנהגותי: משתמש בעיקר בחשיפה של המטופל לסיטואציות מהן הוא רגיל להימנע, ניתוח של אמונות וסכמות לא אדפטיביות שהמטופל מאמין בהן ובמשחקי תפקידים. טיפול מסוג זה נמצא יעיל במיוחד לטיפול בבעלי הפרעת אישיות נמנעת.

• טיפול קבוצתי: יעיל בשיפור של מיומנויות חברתיות ובקידום של יכולתו של המטופל להבין את ההשפעה של רגישותו לדחייה על ההתנהלות החברתית שלו ועל תגובות האחרים אליו.

• טיפול תרופתי: תרופות נוגדות חרדה ותרופות נוגדות דיכאון יכולות להקל במידה ומתעוררות בעיות כאלו לאורך החיים, ותרופות ממשפחת חוסמי ביתא יכולות להוריד את הרגישות של מערכת העצבים הרגישה יתר על המידה של הסובלים מהפרעת אישיות נמנעת.