אבל בזיקנה (Bereavement in the elderly)

דפוסי האבלות בזיקנה דומים בעיקרם לתהליכי האבל בקרב אנשים צעירים. עם זאת יש מאפייני אבלות הייחודיים לזקנים אשר נובעים מהתקופה הארוכה של חיים בצוותא של בני הזוג, והמנהגים המשותפים שנשתרשו במרוצת שנים רבות. ברוב המקרים בתקופת הזיקנה מתמעטים חיי החברה, הקשישים יוצאים ממעגל העבודה, ובני הזוג ממוקדים בחיי המשפחה ובבניית תחושת ביטחון ומשמעות לחיים, באמצעות הקשר והתמיכה ההדדיים.

המפגש עם המוות של אחד מבני הזוג נדון לעיתים בגלוי בעטייה של מחלה קשה. עם זאת בואו של המוות לעיתים קרובות הוא חוויה קשה ומלווה בתחושת הלם ואי-השלמה. זה שנתאלמן חש בדידות עמוקה, כעס ורגזנות. שכיחה מאוד הרגשת חוסר אונים, בעיקר אם הנותר בחיים חש שאינו יכול לשרוד ללא בן/בת הזוג. מצב זה משתקף בשיעורי תמותה גבוהים יותר בתקופת האלמנות. הנשים מיטיבות מן הגברים להכין את עצמן ברמה הפסיכולוגית לאלמנות, וסיכוייהן לשרוד טובים יותר, גם בגלל יכולתן לדאוג לצורכיהן הבסיסיים.

בין סימני המצוקה הרבים בולטת הכמיהה העצומה להשיב את הדברים לקדמותם ופחד מפני העתיד לבוא. ככל שגילו של האלמן או האלמנה מופלג, נותר מרחב מועט לציפייה לעתיד טוב יותר. קיימת נטייה לשמר את מערכת היחסים עם המנוח ולהמשיך לחיות את דמותו בדמיון ובמנהגים, כך נוצרת אשליה של המשכיות, רציפות ושייכות שמגנה מפני הבדידות. על רקע הקושי להתייחס אל העתיד בפרספקטיבה חיובית, יש סיכוי שבתקופת האבל יחמירו מצבו הבריאותי והחברתי של הקשיש.

במקרים קיצוניים במיוחד חל ויתור, כניעה לייאוש ומוות בטרם עת של בן הזוג הנותר.