נרקיסיזם (Narcissism)

מקור המונח נרקיסיזם מצוי במיתוס היווני על נרקיס, עלם יפה תואר אשר דחה ברוע לב את חיזוריהן של כל הנערות שחשקו בו. עקב אדישותו האכזרית גזרו עליו האלים להתאהב בעצמו, וכך העביר את ימיו מהופנט אל השתקפותו באגם, עד שמת מרוב ערגה לעצמו. במקום שבו שכב צמח פרח הנרקיס, הקרוי על שמו.

זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, השתמש במונח זה על מנת לתאר מטופלים שאינם מסוגלים לראות את האחר מכיוון שכלל האנרגיות הנפשיות שלהם (הליבידו) מושקעות בעצמם בלבד. על פי תפיסתו, מהווה נרקיסיזם שלב נורמאלי בגילאים המוקדמים ביותר, אך במהלך ההתפתחות התקינה עליו לפנות מקום לאהבת האובייקט (האדם האחר). הפסיכואנליזה ראתה את המטופלים הנרקיסיסטיים כקשים מאוד לטיפול, לאור העובדה כי הם אינם רואים את המטפל ולכן אינם יוצרים מולו יחסי העברה המהווים תנאי משמעותי להצלחת הטיפול הפסיכואנליטי.

מי ששינה באופן משמעותי את החשיבה הפסיכואנליטית על מושג הנרקיסיזם היה היינץ קוהוט, מייסד פסיכולוגיית העצמי, שהבחין בין נרקיסיזם בריא לפתולוגי. לטענת קוהוט, כל ילד עובר שלב נרקיסיסטי בו הוא מאמין כי הוא כל יכול (למשל, ילד שעוטה גלימה של סופרמן ומתחיל "להתעופף" בבית). במידה והוריו לא יתערבו בכך שיעמידו אותו על "טעותו", התוצאה של שלב זה תהיה שמידה מסוימת של תחושת גדלות ("נרקיסיזם בריא") תלווה אותו לאורך חייו ותאפשר לו להתמודד בהצלחה עם משימות מורכבות בהן ייתקל. לעומת זאת, מטופלים שעקב חסכים בילדות לא חוו את התחושות הבריאות הללו, יישארו עם תחושת עצמי פגועה ושבירה, אותה הם ינסו למלא באמצעות האדרה עצמית בלתי מציאותית מחד, והפחתת ערכם של אנשים אחרים מאידך. כאשר בעיה זו הינה חמורה ומרכזית בחייו של האדם, נמשכת תקופה ארוכה ופוגעת בתפקודו הבינאישי, התעסוקתי, הזוגי וכו', יאובחן האדם כסובל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית.