הכל נשאר במשפחה: טור אישי על שינוי משפחתי

(כתבה אינפורמטיבית)

"אני לא אשכח את היום הראשון בכיתה א' ולא מהסיבות הברורות מאליהן, אלא כי כל הילדים בכיתה צחקו עלי כי הרכבתי משקפיים. עוד באותו היום שברתי אותם בעצמי ולאמא סיפרתי שהם נפלו ונשברו לי. במשך השנים הארוכות שלי עם המשקפיים ניסיתי להרכיב עדשות כדי להרגיש טוב יותר ולא הצלחתי, כי בכל פעם חטפתי דלקת בעיניים. נקודת השבירה שלי הייתה לפני שמונה שנים, כשעמדתי להתחתן. ידעתי שאין סיכוי שאני מתחתנת עם משקפיים ושבלעדיהן אני לא רואה כלום". כך מספרת טליה קסנר (30), נשואה ואם לילדה בת ארבע, עובדת בנק מירוחם, והחלוצה בסיפור המהפך המשפחתי. 

כולנו יודעים שכמעט בכל מה שלא מסתדר אפשר להאשים את אבא ואמא. במקרה של טליה ובני משפחתה, זה אפילו מוכח, מחקרית ומעשית. קוצר ורוחק ראייה מועברים בתורשה וגם אמא של טליה, שלומית קסנר (58), הרכיבה משקפיים מגיל שש.  "בגלל המספר הגבוה לא הצלחתי אפילו לראות את עצמי במראה, והמצב לא השתפר עם הגיל", מספרת שלומית (58) אם לחמישה ילדים בני 26 עד 35, אשר כולם סובלים מקוצר ראייה ורוחק ראייה משמעותיים (מעל מינוס עשר). הפגיעה הייתה כפולה, הלקות פגעה בכל היבט יומיומי וגם השליכה על התחום: "בשנים האחרונות, נאלצתי להחליף כל שנתיים משקפי מולטיפוקל, שכידוע עלותם גבוהה מאוד ומעבר לכך המוצר כבד, מציק ואף גרם לי ליבלות באף". 

אחרי לבטים ממושכים והמלצה מדרבנת וחמה מבעל של חברה, החליטה טליה לעבור ניתוח לייזר: "נולדתי מחדש אחרי הניתוח, והתרגשתי ממנו ומהתוצאות שלו יותר מלידת בתי הבכורה. זה לא מובן מאליו שאני רואה כשאני קמה בבוקר, שאני מתאפרת, ומרכיבה משקפי שמש", מספרת טליה ושלומית אמא ממשיכה: "לאחר שטליה בתי עברה ניתוח לייזר, החלטתי שאני רוצה גם. כל חשש שהיה לי נמוג כשנפגשתי עם פרופ' אבי סלומון, שניתח אותי". 

חברי משפחת קסנר לאחר הניתוח הלייזר לתיקון הראייה

"אחרי עשר שנים עם משקפיים, רציתי שינוי"

גם בנה הצעיר של שלומית, איתמר קסנר (26) עבר ניתוח לייזר לפני כשלוש שנים, לאחר שראה שהפך למיעוט במשפחה. איתמר, שהמספר במשקפיו היה מינוס  שלוש וחצי עם צילינדר מספר: "כשהלכתי לים או לבריכה, לא יכולתי לזהות פרצופים מרחוק. בפעילות פיזית או בטיולים המשקפים מאוד הגבילו אותי, כי הם כל הזמן החליקו, התעקמו, נשברו או התפרקו. אחרי עשר שנים עם משקפים, רציתי שינוי. כל מי שעבר את הניתוח במשפחתי, העיד על ההרגשה המצוינת אחריו, והיה לי ברור שאבצע את ההליך רק אצל  'רופא הבית' שלנו, פרופ' סלומון, שכבר ניתח את אמי ואת אחותי. היום אני לא זוכר את עצמי עם משקפיים. הכל נקי וחד ואני ממש נהנה מכל רגע". 

קראו עוד:  שוקלים ניתוח לייזר לתיקון הראייה? כך תעשו זאת נכון

שנתיים לאחר מכן, הצטרפה למהלך המשפחתי שרה כלב (32), בתה של שלומית. שרה, מדריכת בריאות בקהילה, מהיישוב רכסים, ואם לחמישה בנים בגילאים חודשיים ועד לשמונה שנים, מספרת: "מכיתה ד' הרכבתי משקפיים, עוד בתקופה שהם לא נחשבו כפריט אופנתי נחשב. המספר שלי עלה בהתמדה עם השנים, עד שהגיע לשיא של תשע וחצי עם צילינדר גבוה. החלום שלי היה לראות בלי משקפיים. הכל הפריע לי בהם: הגשם, האדים בבישול ובמקלחת וחוסר היכולת ליהנות בבריכה ובים. רציתי לעשות את הניתוח בגיל 19 אבל בבדיקה אמרו לי שהניתוח לא מתאים לי, כיוון שגלגל העיניים שלי גדול מדי.  אבל אחרי שראיתי את אחי ואת אמי עוברים ניתוחים מוצלחים אחד אחרי השני, החלטתי לברר שוב לפני שנה. בבדיקת ההתאמה הסתבר שגלגל העין שלי בגודל תקין לחלוטין והלכתי לניתוח בלב שלם". 

"סופסוף אני חופשיה"

המהפך המשפחתי לא עצר אצל  טליה, שלומית, איתמר שרה ורבקה, אלא צבר תאוצה והבאה בתור היתה הדס משגב (27( סטודנטית לתואר שני בארכיאולוגיה מירושלים, שהרכיבה משקפיים מגיל עשר: "החלטתי על הניתוח בעקבות ההמלצה של שלומית ובנות הדוד שלי. גם אמא שלי שכנעה אותי שיהיה לי הרבה יותר טוב בלי המשקפיים. את הניתוח עשיתי לפני כשמונה חודשים אצל פרופ' סולומון ומאז הכל הרבה יותר נוח". גם אחותה של הדס, ענבר משגב בן יאיר (23) חיילת בקבע מקיבוץ עין צורים עברה את הניתוח בעקבות המשפחה. "הרכבתי את המשקפיים מכיתה ג' והתלות בהם הייתה נוראית. אני זוכרת ששברתי את המשקפיים ובמשך יותר משבוע הייתי חסרת אונים בלעדיהם. למרות שפרופ' סולומון ניתח את כל המשפחה, התלבטתי וחשבתי על זה המון זמן. אבל ברגע, היה ברור לי שאתקן את הראייה ".