יום הזיכרון בצל הקורונה: על האתגרים בהתמודדות עם האבדן, מרחוק

ההשלכות הבריאותיות של מחלת הקוביד 19 שפקדה אותנו בחורף האחרון אמנם הולכות ומתבהרות, אך המחיר הנפשי הכרוך במגפה ובמגבלות שהוטלו בעקבותיה שרוי עוד תחת ערפל כבד. אחת מההשלכות המרכזיות והכואבות ביותר של הריחוק החברתי המונהג בשבועות האחרונים, היא היעדר היכולת לציין את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה במתכונת הממלכתית שנהוגה כבר שנים רבות. השנה, יום הזיכרון ייערך ללא יכולת לקיים טקסים מרובי משתתפים ולפקוד את קברי הנופלים.

 

Shutterstock |  Ilya Zuskovich

"ניתן להתייחס ליום הזיכרון בצל הקורונה כאל יום אבל לאומי סטרילי" טוען פרופ' משה קוטלר,  פסיכיאטר מומחה, לשעבר מנהל המרכזים הרפואיים לבריאות הנפש בבאר יעקב ונס ציונה. "היעדר היכולת להתאחד, מונע במידה מסוימת את ההתמודדות הלאומית עם תחושות האבדן, השכול ואפילו הגאווה, הטבועות בזיכרון הקולקטיבי של כולנו. מקומו של השכול באתוס הישראלי הוא עצום: במדינה אשר מקדשת את החיים, חוסר היכולת לציין את יום הזיכרון במתכונת המוכרת לנו פוגע בסימבוליות של האבדן אשר מלווה אותנו לאורך השנים. יתרה מכך, האיסור על הגעה לקברים מונע גם מהמשפחות השכולות את הזכות להנצחה משותפת ולקבלת מעגל תמיכה לאומי". 
 

לא רק סימבוליות: העלייה לקבר כאמצעי לקבלת תמיכה לאומית והזדהות

"אירועי יום הזיכרון והעלייה לקברי הנופלים הם בעלי משמעות רגשית עצומה עבור המשפחות השכולות" מסביר פרופ' קוטלר. 

"לטקסים יש חשיבות מרכזית בחיינו והם מהווים מעין תחנות מעבר בדרך לגיבוש הזהות והזיכרונות, כמו גם כלים המסייעים בהתמודדות נפשית. טקסי יום הזיכרון והעלייה לקברים הם חלק משמעותי בתהליך האבל, קבלת הדין וההתייחדות עם היקרים. יום זה מקבל משמעות סימבולית כאשר הכאב והאבדן מתרכזים לרגע אחד של הכרה לאומית. 

העמידה מול הקבר וההתייחדות הקולקטיבית עם הנופלים מחזקת ולעיתים אף מספקת מעין הצדקה לאבדן, בהיותו לאומי ולא רק אישי. יום זה, אשר חרוט בלב החברה הישראלית כבר שנים רבות, מספק למשפחות השכולות מעין מעגל תמיכה רחב". 

במותם ציוו לנו את החיים? הקונפליקטים איתם מתמודדות המשפחות השכולות 

האיסור על עלייה לקברים יוצר אצל המשפחות השכולות קונפליקט מורכב בין הצורך לשמירה על החיים והבריאות מחד, לבין הרצון להנצחת הנופלים מאידך. "ברמה הלוגית, 

האיסור להגעה לקברים השנה מובן וברור והוא אף מספק משמעות נוספת למשפט 'במותם ציוו לנו את החיים'. אולם, האיסור להתייחדות עם הנופלים דווקא ביום זה מוריד מתחושת הטקסיות" מציין פרופ' קוטלר.

אך למעשה, הקושי עמו מתמודדים אלה שחוו את האבדן והשכול אינו מסתכם רק באיסור לעלייה לקברים: "החודשים האחרונים לא הובילו רק לניתוק פיזי מהקרובים, אלא גם לסוג של ריחוק חברתי. לכן, הקושי העומד בפני המשפחות השכולות ביום זה הוא כפול – לא מדובר רק בהיעדר היכולת להתייחד עם האבדן, אלא גם בהיעדר קרבה חברתית ומעגל תמיכה החיוניים לשם התמודדות עם האבל".

"החלל שנפער לאחר האבדן עלול להדהד השנה הרבה יותר ולהגביר את תחושת הבדידות. במושגים של טראומה, חוסר היכולת לפקוד את הקברים ביום הזיכרון הזה יכול להתפרש 'כאשמת הניצול' – מצב בו המשפחות השכולות מרגישות שהן מפקירות את יקיריהן ואינן יכולות לעמוד לצידם דווקא ביום לאומי זה של התייחדות עם הזיכרון". 
 

חיבוק משפחתי ולאומי – גם מרחוק

למרות שההתמודדות עם השכול , במיוחד בנסיבות בלתי רגילות אלה, היא אינדיווידואלית, פרופ' קוטלר ממליץ לקיים טקסים עם המשפחה והקרובים גם מרחוק. "ציון יום הזיכרון בטקס משפחתי, גם אם מתקיים בצורה דיגיטלית, עשוי לספק למשפחות מעטפת תומכת ולתת להן תחושת שהן לא לבד. אזכרה דיגיטלית אמנם היא אינה תחליף למגע אנושי ולחיבוק חם, אבל היא תספק למשפחות תחושה שהן עטופות ושכאבן לא נשכח. דווקא בתקופה זו, חשוב לגייס את הסולידריות אשר מאפיינת כל כך את עם ישראל ואת התמיכה החברתית כדי לתת תחושה שהאובדן לא היה לחינם" מסכם פרופ' קוטלר.