דיכאון בקרב גברים

לאורך שנים הצביעו מחקרים על כך שאחוז הנשים הלוקות בדיכאון גבוה פי שניים מאחוז הגברים הלוקים בו. אך בשנים האחרונות נצברות עדויות לכך שדיכאון אינו מהווה הפרעה "נשית", כפי שנהוג היה לחשוב בעבר, ושביטויי דיכאון גבריים ונשיים שונים זה מזה באופן משמעותי.

בחברה המערבית, נשים מחונכות כבר מילדותן הצעירה לבטא את רגשותיהן ולשתף בהן את סביבתן כדי לקבל תמיכה. על כן, במצב של דיכאון יש סיכוי סביר שאישה תפגין את רגשותיה ותשתף את האנשים הקרובים לה בהם. גברים, לעומת זאת, מחונכים מילדותם להצניע את רגשותיהם ולהביען באופן פיזי-התנהגותי ולא מילולי (למשל, יש נטייה לעודד בנים "להחזיר" כשמרביצים להם בגן, בעוד שבנות לומדות שעליהן לפנות לגננת ולבקש עזרה). בהתאם לכך, כשמופיעים סימפטומים של דיכאון אצל גבר, יש סיכוי קטן שיאפשר לעצמו לחוות את רגשות הדיכאון, לבטא אותן ולבקש עזרה. 

הבדלים אלו מביאים לכך שנשים זוכות למידה גבוה יותר של תמיכה, הכרה וטיפול מקצועי במצבי דיכאון ביחס לגברים. 

גברים עם סימפטומים דיכאוניים, שאינם מסוגלים לבטא בפני עצמם או בפני סביבתם את רגשותיהם נוטים להמיר את תחושות הדיכאון לתחושות עצבנות. לכן, הם עשויים להיקלע דווקא במצבי דיכאון לקטטות ואף לעימותים אלימים שעלולים לגרום לפגיעה בתפקודם התעסוקתי והמשפחתי ולצמצום מערכות התמיכה שלהם. 

היעדר תמיכה מקצועית במצבים אלו מביא לחיפוש אחר "טיפול עצמי", "self-medication", על ידי שימוש בחומרים שונים שעשויים דווקא להגביר את תחושת הייאוש ולהעצים את הדיכאון. מאחר ודיכאון אצל גברים לא תמיד מאובחן נכונה, ולעיתים מלווה בהתנהגויות הרסניות, עלולה להתרחש גם פגיעה במערכת הזוגית הנובעת מקושי של בת הזוג להתמודד עם התנהגותו של בן זוגה (החל מפגיעה בתפקוד המיני הנתפסת כחוסר עניין או אהבה בעיני בת הזוג, ועד לסירוב לחיות לצד בן זוג עצבני או משתמש קבוע בחומרים).

גם לאחר שמתבססת אצל הגבר הכרה בקיומו של דיכאון, גברים רבים מתביישים לפנות לעזרה מקצועית, שנחשבת ל"פיתרון נשי" ומבייש עבור חלק מהם.