על ביטויי מצוקה ואובדנות באינטרנט

סביר להניח כי שני הצעירים ששמו קץ לחייהם חוו מצוקה נפשית עזה שלוותה במחשבות אובדניות עוד בטרם שנחשפו לתכנים מסוימים באינטרנט. יחד עם זאת, ממחישות דוגמאות אלו את התופעה של הפיכת האינטרנט למרחב בו נוכחות הכוונות האובדניות ובעקבות זאת חשופות ליחס מלבה, מעודד, משכך או מונע. על אינטרנט, אובדנות והתמודדות עם תכנים אובדניים באינטרנט. 

Like לאובדנות: אינטרנט וביטויי מצוקה נפשית

"אין לי עם מי לדבר, החיים שלי דפוקים ואין אף אחד שיעזור לי אז לפחות אני מקווה שמישהו כאן יבין אותי...."
"בחוץ אני מעמידה פנים שהכול בסדר. הולכת לבית ספר, לומדת למבחנים, יוצאת עם חברות כדי שההורים שלי יחשבו שהכול בסדר, אבל רק כאן אני יכולה להראות מי אני באמת, כמה רע לי מבפנים".

דוגמאות אלו משקפות את השימוש שעושים אנשים רבים, ובני נוער בפרט, באינטרנט כאמצעי לביטוי מצוקה רגשית אשר לרוב אינה מוצאת ביטוי בחיים ה"אמיתיים". הרווחים והסיכונים הטמונים בשימוש באינטרנט לצורך שיתוף בתכנים רגשיים מכאיבים עוררו את תשומת ליבם של אנשי חינוך ופסיכולוגיה. 

יתרונות השימוש באינטרנט ברורים: האנונימיות מקלה על החשיפה והשיתוף, וכן קל לאתר ולהתחבר לאנשים המתמודדים עם חוויות וקשיים דומים. מאחר שרבים מהמתמודדים עם מצוקות רגשיות מבודדים או חווים עצמם כמבודדים מבחינה חברתית, ולאור העובדה כי חלקם מתמודדים עם קשיים ממשיים ביצירת קשרים בין אישיים, עשוי השיתוף האינטרנטי לספק חוויות של הצלחה חברתית וקבלת תמיכה. כמו כן, האפשרות לתמוך ו"להאזין" לאחרים יוצרת תחושת שותפות, מסוגלות ומשמעות.

אל מול יתרונות אלו, יש הטוענים כי האפשרות לשתף בפתיחות בקשיים ובתכנים אישיים יוצרת אשליה של קרבה ואינטימיות אשר דווקא מגבירה את הבידוד והנתק מהחיים ה"ממשיים" ופעמים רבות מסתיימת בהתנפצות. כמו כן, כפי שמספקת הסביבה החברתית האינטרנטית חווית קרבה, שיתוף ואהדה, כך היא יכולה להעצים את חווית הבידוד באמצעות התייחסויות כמו "אפילו לבלוג שלי אף אחד לא נכנס... נראה לי אני מעניין רק את ההורים שלי, וגם זה לא באמת.מישהו??????? הלווו? למישהו בכלל אכפת????". בהקשר זה, מעטה האנונימיות המאפשר לחלק מהאנשים להיחשף מעודד חלק אחר מהאנשים להגיב ברשעות, בוטות או התעלמות שלא היו מעלים על דעתם להביע במפגשים פנים אל פנים. 

באופן טבעי, יצר השימוש באינטרנט כאמצעי לשיתוף בתכנים רגשיים גם זירה לביטוי מחשבות אובדניות ואף תכניות התאבדות קונקרטיות. ביטויים אלו הנעים מהצהרות כלליות ומעורפלות ועד לבקשת הנחיות לביצוע התאבדות או דיווח על התחלת פגיעה עצמית אובדנית (למשל, אישה שכתבה שבלעה כדורים ומתכוונת להמשיך לבלוע כדורים נוספים) יוצרים בלבול רב ומעוררים תהיה האם וכיצד יש לפעול.

כיצד לסייע במידה ונתקלים בתוכן אובדני? 

הקושי המרכזי הניצב בפני מי שנתקל ברמיזות או אמירות אובדניות באינטרנט הוא השאלה האם מדובר באיום ממשי. אמירות כמו "נמאס לי מהכול", "אני שונאת את החיים שלי", "עדיף לכולם אם הייתי מת" הינן שכיחות יחסית בטקסטים אינטרנטיים העוסקים במצוקה נפשית ובמרבית המקרים הם אינם מובילים לניסיון אובדני. אולם, לצד ניסוחים מעורפלים מתפרסמות לעיתים אמירות ברורות כגון "החלטתי- היום אני גומר הכול", "אני מחזיקה קופסא של כדורים..." אשר ישירותן לעיתים דווקא מעוררת רתיעה, תגובות מבטלות או חוסר אמון והנחה כי מדובר ב"סתם רצון לתשומת לב". למרות אי הבהירות וחוסר הוודאות בנוגע למידת האיום הממשי, מרבית האנשים אינם מעזים לשאול ישירות על הכוונה האובדנית מתוך חשש "לתת רעיונות". אולם חשוב להדגיש כי בפועל, מפחיתה שאלה ישירה את תחושת הבידוד, מקנה לגיטימיות לסבל ומעבירה מסר של דאגה ממשית אשר במקרים רבים מובילה לתשובה ישירה וכנה. 

ברוח זו, ישנן מספר המלצות אשר יכולות לסייע בהתמודדות עם טקסטים המרמזים על כוונה אובדנית:

לא לפחד לשאול- אם יש לכם ספק, הפנו לכותב שאלה ישירה לגבי כוונותיו

לתת לגיטימציה לרגש, אך לא למעשה- בשיחה עם אדם המבטא מחשבות אובדניות חשוב להכיר בתחושות הקשות ולא להביע מסר של זלזול או אי אמון. כדאי להביע הכרה בסבלו של האחר, הבנה לכך שאם הוא חושב על המוות הוא בוודאי מרגיש מיואש וחווה מצוקה קשה ולהימנע מאמירות ביקורתיות, מבטלות ("את מגזימה") או מזלזלות. לצד זאת, חשוב להביע אמון באפשרות לשיפור, וכדאי אף לשתף בהתגברות על מחשבות וחוויות דומות, במידה והיו כאלה. 

לא להישאר לבד

מרבית האנשים, על אף כוונותיהם הטובות, אינם בעלי ידע מספק ויכולת לניהול משברים מסוג זה ולכן כדאי להמליץ ולהפנות לשירותי תמיכה אינטרנטיים בהם ניתן להתייעץ עם אנשים אשר הוכשרו למתן מענה במצבים אלו, כגון פורומים של ער"ן וסה"ר. 

לא להסס לפנות למשטרה

המשטרה מפעילה יחידה מיוחדת העוסקת באיתור אנשים המצויים בסיכון אובדני ובהצלתם במידה וקיים סיכון ממשי. לכן, אם יש לך ספק מומלץ לפנות למשטרה (100)- השוטר התורן יעביר את המידע לצוות היחידה אשר יוכל לקבוע האם מדובר בסיכון ממשי וליצור קשר במידה ואכן קיים סיכון כזה .