ביישנים - מיהם, למה ואיך מתמודדים?

ביישנות

הילד שאינו מצביע בכיתה אפילו אם הוא יודע את התשובה, הנערה שמסתירה את פניה מאחורי שיער ארוך, הבחור שעובד מהבית כדי שלא להתמודד עם ארוחות צהריים עם אנשים אחרים ואפילו את/ה, ש"סתם" לא מצליח לעשות עיניים בפאב ולדבר מול כולם בישיבת צוות, כל אלו, על אף השוני ביניהם, סובלים מבעיה שכיחה ומתסכלת המכונה ביישנות. ואם תרצו: ביישנות יתר.

חוקרים העוסקים בחקר ביישנות נוהגים להצביע על שלושה אלמנטים מהם היא מורכבת:

- חרדה אשר עשויה להתבטא בתור תחושה רגשית (מבוכה, חוסר נוחות, אי רצון להיראות) או כסימפטומים גופניים כהזעה, רעד, גמגום או קפיאה במקום.

- מיומנויות חברתיות לקויות- קושי בשימוש ביכולות שהאדם שולט בהן במקרים בהם הוא אינו מרגיש מבויש מדי, לדוגמא, היכולת שלך לדבר בצורה קולחת עם חבר טוב או חברת ילדות אך לא עם בחורה בדייט, או קושי של ילד לתת בקול רם תשובה לשאלה שיענה עליה בכתב ללא קושי.

- אמונות לא רציונליות המתבטאות לרוב בפירושים לא מציאותיים של כישלונות בעבר ("כל פעם שדיברתי מול כולם צחקו עלי", "לא התקבלתי לעבודה בגלל שאני לא שווה כלום, ואין קשר לזה שהיו עשרות מועמדים יותר מנוסים ממני") ובציפיות שליליות מהעתיד ("אני בטוח אגמגם ואעשה מעצמי צחוק", "אף בחורה גם ככה לא תרצה לצאת איתי").

התוצאה של השילוב של הגורמים הללו היא לרוב הימנעות- אנשים רבים הסובלים מביישנות נמנעים מהמצאות בסיטואציות שלהרגשתם עלולות לגרום להם לחוש מבוכה או השפלה, אך הימנעות זו מקבעת את החרדה ומגבירה אותה: "להתחיל לדבר בישיבות צוות אחרי שחצי שנה לא דיברתי?! כולם יצפו למי-יודע-מה ובטוח יתאכזבו".

ביישנות הינה בעיה שכיחה, ובעשורים האחרונים חוקרים רבים התאמצו לזהות את הגורמים שלה.
מחקרים שעסקו בהיבט הביולוגי מצאו נטייה לעוררות יתר הקיימת בקרב הסובלים מביישנות. נראה שביישנות קשורה לעוררות יתר גופנית המביאה לעלייה בתחושת החרדה וחוסר הנוחות בסיטואציות חברתיות, הגורמות בתורן להימנעות מהסיטואציות הללו ועם הזמן מתפתחות ביישנות ואי נוחות חברתית. בנוסף, ביישנות נחשבת לבעלת בסיס גנטי משמעותי ביותר, ונראה שהיא אחת מהתכונות שהן בעלות הנטייה הגבוהה ביותר לעבור בתורשה, כפי שמראים מחקרים שבחנו ביישנות בקרב משפחות ותאומים.

ביישנות מושפעת מאד גם מגורמים סביבתיים. מיומנויות חברתיות הן לא מולדות אלא נלמדות מתוך המגע של הפעוט עם הסביבה, ואם הילד לא זוכה להנחיה והכוונה יעילות דיין לגבי התחום החברתי, עולה הסיכוי שייפתח ביישנות יתר. למשל, הורה ביישן וחששן המשדר לילדו מסר (עקיף או ישיר) שלפיו יש סכנה בפגישה עם אנשים חדשים מקטין את הסיכוי לכך שהילד יגדל להיות חברותי ונינוח בחברת אנשים אחרים. בנוסף, אם הילד לא רוכש מיומנויות חברתיות יעילות מספיק עולה הסיכוי שיסבול מביישנות: ילד שיכולותיו החברתיות לא מפותחות יקלע למצבים של אי נעימות חברתית לעיתים קרובות יותר מילדים אחרים, וכך עלול להפנים אותן כמביכות ומאיימות, ולפתח ביישנות. הסיבות לכך עשויות להיות: היעדר הכוונה מצד ההורה, קשיים רגשיים/התפתחותיים של הילד (לדוגמא גמגום או לקות שפתית) או נסיבות חיים- לדוגמא עולה חדש שהדיבור בשפה חדשה גורם לו למבוכה ומצוקה, או ילד שסובל מהצקות. כמובן, חוויות ילדות כאלו והתפיסות שהשתרשו בזמן הילדות מחלחלות לתחושותינו בבגרות ומתעוררות באופן לא רצוני ובלתי נשלט.

ביישנות - מה אפשר לעשות?

ביישנות לא רק גורמת לקושי, אלא היא גם תכונה שקיומה ברמה סבירה מגונן עלינו מ"לקפוץ ראש" בפזיזות לתוך סיטואציות חברתיות שבהן אנו עלולים להיפגע או לגרום לעצמנו נזק. בהתאם, ההשפעות של ביישנות משתנות, ויכולות לנוע בין תחושת אי נוחות או סרבול חברתי קלות, לבין סבל משמעותי, חרדה, דיכאון, בדידות ואף פגיעה תפקודית. מקרים קיצוניים של ביישנות עשויים להתפתח לכדי הפרעות חרדה: מצב שבו המצוקה וההימנעות מסיטואציות חברתיות מביאות לפגיעה משמעותית באיכות החיים או בתפקוד יאובחן כחרדה חברתית, ואילו ילדים שביישנותם אינה מאפשרת להם לדבר עם אנשים אחרים מלבד משפחתם עשויים להיות מאובחנים כלוקים באילמות סלקטיבית.

כאשר מטפלים בבעיה של ביישנות, יש לזכור שביישנות אינה עומדת לעולם בפני עצמה: ביישנות היא תוצאה של אמונות לא סבירות, זיכרונות עבר, דימוי עצמי נמוך ומחסור במיומנויות חברתיות, והגורמים הללו ניתנים לשינוי בעזרת טיפול פסיכולוגי. ביישנות נובעת מגורמים שונים ומתבטאת באופנים שונים, ומשום כך הטיפול בה יהיה שונה מאדם לאדם. במקרים של חרדה חברתית, למשל, טיפול קוגניטיבי התנהגותי שיתמקד בשינוי האמונות וההתנהגויות הלא יעילות יהיה פתרון מתאים, אך במקרים של ביישנות הנובעת מדימוי עצמי נמוך, טיפול רגשי מעמיק יהיה הפתרון המתאים.