חשוב שתדעו: כל מה שהרופא חייב לספר לכם לפני הניתוח

סעיף 13 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו - 1996, קובע כי לא יינתן טיפול רפואי ללא הסכמה מדעת של המטופל. פועל יוצא מכך הוא שעל המטפל חלה חובה למסור למטופל את כל המידע הרפואי הדרוש, באופן סביר, על מנת שהאחרון ידע במה מדובר - ורק לאחר מכן ייתן את הסכמתו המודעת לטיפול המסוים שהוצע לו. הסכמה מדעת יכולה להיות בכתב, בעל פה או בדרך התנהגותית.

קראו עוד: המדריך המלא: כל מה שאתם חייבים לבדוק לפני ניתוח

בכדי להבטיח שהמטופל יבין את משמעות הפרוצדורה והשלכותיה ויהיה מסוגל לתת את הסכמתו באופן מודע, נקבע בחוק הנ"ל כי על המטפל למסור למטופל, בין היתר, מידע אודות האבחנה והפרוגנוזה, מטרת ההליך, הסיכויים להצלחתו והסיכונים הכרוכים בו וכן מהם הסיכונים והסיכויים בטיפולים חלופיים. במידה והמטפל לא פועל בדרך זו, המשמעות היא כי המטופל לא היה מודע לכל ההשלכות של הטיפול ולכן גם לא היה מסוגל לתת הסכמה מודעת. במקרה זה יראה המטופל כמי שטופל ללא הסכמתו, על כל ההשלכות של אי הסכמה זו. 

עד כמה צריך להיות מפורט המידע הנמסר למטופל?

נושא היקף המידע שמטפל חייב למסור למטופליו, על מנת לקבל את הסכמתם לפרוצדורה רפואית, נידון בשנים האחרונות בהרחבה על ידי בתי המשפט, על פי רוב במסגרת תביעות בעילה של "רשלנות רפואית" ו"העדר הסכמה מדעת". היקף חובת היידוע של המטפל אודות קיומם של טיפולים חלופיים לפרוצדורה המוצעת על ידו, לצורך קבלת הסכמתו המודעת של המטופל, נידונה בפסק דינו של כבוד השופט עמית בבית המשפט העליון. השופט עמית קיבע את חובתם של הרופאים ליידע את מטופליהם אודות הטיפולים החלופיים הקיימים לטיפול שהוצע על ידם. בית המשפט דחה את טענתו העקרונית של הרופא, לפיה כל עוד הרופא פועל על פי הפרקטיקה הרפואית הנהוגה אזי לא מדובר ברשלנות, וקבע כי יש לבחון כל מקרה לגופו. 

בסופו של דבר קבע בית המשפט כי הצורך של המטופל לקבל החלטה מושכלת, המבוססת על מירב המידע אודות האפיק הטיפולי הנכון עבורו, מחייב את המסקנה שהרופא לא מילא אחר חובתו. כבוד השופט עמית מדגיש שכמובן שאין ציפייה מהרופאים לפרט אודות סיכונים נרחבים שאינם משמעותיים, אלא כי מדובר בציפייה מרופא, בהסבירו למטופל אודות טיפולים חלופיים להם זכאי, למלא אחר סטנדרט גילוי גבוה תוך הכרה בחשיבות הזכות לאוטונומיה והסכמה מדעת של מטופל בכל הנוגע לבריאותו ולחייו. 

קראו עוד: מה להביא ועם מי להתייעץ? המדריך למתאשפז

בפסק הדין הנ"ל נידונה השאלה האם היה על הרופא ליידע אישה הרה בדבר בדיקה לגילוי נשאות של X-שביר. מדובר בתסמונת שנייה בשכיחותה, לאחר תסמונת דאון, המתאפיינת, בין היתר, בפיגור שכלי משמעותי ומגבלות נוספות. כאמור, בסופו של דבר נקבע כי היה על הרופא להציג בפני ההורים את חלופות הבדיקות והסכנות הצפויות, על מנת שהאחרונים יקבלו החלטה מושכלת באם לבצע את הבדיקה או לא, בין אם הבדיקה מצויה בסל הבריאות וממומנת על ידי קופת החולים ובין אם על המטופלת לבצע את הבדיקה באופן פרטי ולשלם עבורה. 

לפסק הדין חשיבות תקדימית לאור הפסיקה לפיה הרופא התרשל באי מסירת המידע, למרות העובדה שבמועד הרלוונטי להריונה של האישה לא היה נהוג בקרב רופאי הנשים להפנות נשים בהריון בסיכון נמוך לבדיקת סקר לגילוי התסמונת הנ"ל. מה זה אומר בפועל? שלמרות שהפרקטיקה המקובלת הייתה אז שלא להפנות נשים בהריון בסיכון נמוך לבדיקת סקר, היה על הרופא להציע לאותה אישה את הבדיקה אף אם ניתן לבצעה רק במסגרת פרטית, שכן באותה תקופה כבר בוצעו בדיקות מסוג זה בהצלחה. זאת ועוד,  בפסק הדין נקבע כי על קופת החולים מוטלת החובה להפיץ את המידע בדבר האפשרות לביצוע בדיקה לגילוי הנשאות לתסמונת ה- X השביר בקרב רופאיה, גם אם האינדיקציה לסיכון נמוכה.

להשלמה נציין עוד כי אמנם בית המשפט פסק לטובת המטופלת ודחה את ערעור הרופא, אך מנגד הוא הפחית באופן משמעותי את הסכום שפסק בית המשפט המחוזי באותו מקרה.