הורידו את המסכות: זה מה שעובר על הצוות הרפואי בתקופת הקורונה

בתי החולים בארץ כבר לא נראים אותו הדבר. מאז התפרצות הקורונה, הכל השתנה: המחלקות, החולים והצוות הרפואי. רוב בתי החולים עברו למתכונת חירום, ומחלקות שלמות הוסבו לטיפול בקורונה, כך למשל המחלקה של ד"ר סמא חלים-כבהא, מבית חולים העמק.

"במחלקות שלא קשורות לקורונה אנחנו רואים ירידה ניכרת בכמות הפניות. אנשים פשוט מפחדים להגיע לבית החולים, בעוד מחלקות הקורונה הולכות ומתמלאות." מספרת ד"ר חלים-כבהא. "בתחילת ההתפרצות רוב החולים היו צעירים שחזרו מחו"ל, אך ככל שעובר הזמן אנחנו מקבלים חולים שדורשים טיפול מורכב יותר, והעומס עולה". 

By kcube | Shutterstock

האם התקשורת עם המטופלים השתנתה בעקבות התפרצות הקורונה?

"מנהל בית החולים אמר בראיון לתקשורת שנערך לפני כמה ימים, שהמטופלים לא מכירים את פני הצוות הרפואי בגלל המיגון. עלה רעיון שנתלה על המסכות או על המיגון תמונה שלנו, בשביל לתת תחושה טובה יותר למטופלים".

אך אי היכולת של המטופלים לזהות את פני הצוות הרפואי היא רק חלק מהבעיה. מאחר שמדיניות למניעת הדבקה מאוד קפדנית, ישנם מקרים שבהם הצוות הרפואי לא זמין פיזית, כך שאין קרבה טיפולית והתקשורת עם המטופל נעשית באמצעות מסכים וטלפונים. מדובר במשימה שעלולה להוביל לתחושה לא נוחה אצל חלק מהמטופלים. 

"זכור לי במיוחד מקרה של שני אנשים שדיווחנו להם על תוצאה חיובית והיה להם קשה מאוד להתמודד. הייתה היסטריה גדולה בחדר והם התחילו לבכות וביקשו להשתחרר הביתה. הבנו שאנחנו צריכים לערב עובדת סוציאלית בשביל לעזור להם להתמודד עם הבשורה, אבל גם השיחה שלהם איתה הייתה טלפונית. רציתי בשביל אותם מטופלים אדם שיהיה לידם, ילטף אותם, ידבר איתם ברכות ובחום, אבל אי אפשר". מספרת ד"ר חלים-כבהא, "היום, יותר מתמיד, אני מבינה עד כמה הביקורים של משפחות החולים חשובים ומשפיעים על מצב הרוח שלהם."
 

קראו עוד: בהלת הקורונה: שומרים על השפיות 

מה הכי מפחיד ומטריד אותך בזמן האחרון? 

"אני מפחדת להידבק. אני פתאום שמה לב לכל שיעול והתעטשות. אני בודקת את עצמי לעיתים תכופות בשביל לוודא שעשיתי כל מה שאפשר כדי לא להידבק או להדביק. מעבר לזה, אני לא מבקרת את ההורים שלי ומתגעגעת אליהם מאוד, וכיוון שבעלי הוא רופא במחלקה אחרת, אני רואה אותו אפילו פחות מהרגיל, כי כמעט כל הזמן מישהו מאיתנו עובד".

אילו דברים חיוביים את חושבת שבכל זאת קרו בתקופה הזו?

"ישנה יותר הערכה של הציבור לצוותים הרפואיים. תרמו לנו מיטות לחדרי התורנים בבית החולים, וחלק מהרופאים יזכו לישון על מיטה ולא על ספה במהלך משמרת של 26 שעות כשנחזור לשגרה. זה מחמם את הלב. אנחנו גם שומעים על פחות ופחות מקרי אלימות כלפי הצוות הרפואי. 

מעבר לכך, אני שמחה שהציבור מודע יותר לחשיבות שבהיגיינה כדי למנוע העברת מחלות מדבקות וזיהומים. אני מקווה שאנשים יאמצו חלק מדפוסים אלו גם אחרי הקורונה". 
 

*

את ד"ר מריאנה פיניס, סטאז'רית שסיימה לפני כשבוע סטאז' במחלקת ילדים בבית החולים קפלן, ואת ארוסה הפרמדיק דניאל רז, שגם מרצה לרפואת חירום באוניברסיטת בן גוריון, תופסת התפשטות הקורונה חודשים ספורים לפני החתונה. 

דניאל: "החיים שאחרי העבודה קפאו. יש ימים ארוכים שבהם אנחנו לא מצליחים לישון ביחד, כי כשמישהו ישן השני עובד, ואז מתחלפים. קרה לא פעם שלא התראינו במשך שלושה ימים. אנחנו מתגעגעים אחד לשני."

מה אופי הפניות של המטופלים בתקופה זו?

דניאל: "התפקיד שלי הוא להגיע לבתים של אנשים שפנו למוקד ואותרו כקריאה דחופה. ביחס לשגרה, יש פחות פניות כלליות ואופי הקריאות השתנה. מטופלים מאוד לא רוצים להגיע לבתי החולים, ואנחנו מקבלים הרבה פניות של אנשים שסובלים מחרדה ומתלונות פסיכוסומטיות בעקבות התקופה. אנשים מפחדים מהלא נודע ולעיתים אני מרגיש שהטיפול הנכון ביותר הוא הזדהות ואמפתיה."

קראו עוד: חוששים שנדבקתם? מה שצריך לדעת על בדיקת הקורונה
 

מה גילית על העבודה שלך?

מריאנה: "גיליתי שהמערכת יכולה להיות יותר יעילה ולצמצם את זמני האשפוז במקרים רבים. הצוותים במוקדי החירום ובמרפאת האחיות נותנים פחות הפניות למיון ויש יותר שימוש בטיפול של רופא משפחה, שברוב המקרים נותן מענה תוך שעות ספורות. בנוסף, אנחנו מגלים תחום מתפתח של טיפול רפואי בשיחת וידאו. אמנם יש גם חסרונות לטיפול כזה, אבל זה מוריד עומס משמעותי מהמערכת במקרים שלא דורשים בדיקה גופנית או טיפול מידי."
 

יש לכם טיפ לזוגות שבהם שני בני הזוג הם צוות רפואי?

דניאל: "כיוון שאנחנו מגיעים עם מטענים הביתה מהעבודה, שנינו צריכים להכיל אחד את השני. צריך להיות בוגרים וקשובים. לפעמים, למשל, אני מרגיש שאני חייב לשתף את מריאנה במקרה קשה או במקרה משמח שקרה, אבל כשאני מתקשר אליה היא לא תמיד זמינה ולא תמיד יכולה להזדהות איתי, כי היא מתמודדת עם תחושה הפוכה משלי. חייבים לקבל את זה, אין טעם לקחת קשה. אני יודע שאם זה דחוף, אני יכול להגיד לה והיא תתפנה. זה בעצם הטיפ הכי חשוב – כמו תמיד, כמו אצל כל הזוגות, צריך לתקשר."

*

מאי שכטר, אחות פנימית ה' בשיבא שעברה הסברה ועובדת כאחות טיפול נמרץ קורונה, מספרת על השבועות האחרונים.

איך היית מאפיינת את העבודה בתקופה האחרונה?

"מעבר לכך שאנחנו עובדות רוב הזמן בקצב משוגע, הווירוס הזה מתאפיין במסלול לא אחיד. כבר קרה שחולה היה במצב יציב ולאחר דקות ספורות התמונה הייתה שונה לחלוטין. אנחנו נכנסים להחייאות בקצב לא הגיוני."

איך הלחץ הזה משפיע עלייך?

"מבחינה גופנית, בגלל שהעבודה במשמרות, מעגל השינה שלי השתנה לגמרי ואני אוכלת המון שטויות. ברמה הרגשית, אני מרגישה כמו בבית האח הגדול. אני רואה את האנשים שעובדים לצידי כל הזמן, ואלו תמיד אותם אנשים. זה לא פשוט להיות כל כך הרבה זמן ביחד, ולמרות שאנחנו מנסים לשמור על יחסים טובים וברור לכולם שהכל למען מטרה טובה, הלחץ משפיע על כולם".

יש איזה רגע קשה במיוחד או תובנה שזכורים לך מהתקופה לאחרונה? 

"זכור לי במיוחד שהגיע אלינו לטיפול נמרץ נער צעיר, שברקע מאובחן גם בשיתוק מוחין ובאוטיזם, והוא היה לבד בבידוד. הוא לא היה ברמת תפקוד מספיק גבוהה בשביל להשתמש בסמארטפונים או לראות סרטים. הוא בעצם נמצא לחלוטין לבד, בלי יכולת להעסיק את עצמו באמצעים הטכנולוגיים שכולנו בורחים אליהם כשמשעמם לנו. פתאום הבנתי שלא לכולם יש את מה שבשבילי הוא ברור מאליו. התרסקתי לחלוטין ולא הצלחתי להירגע מהמקרה שלו. אמנם היה אפשר לתקשר איתו דרך הרמקולים, הכריזה, הווקי-טוקי, המצלמות – אבל מצבו היה מורכב ושונה מהתקשורת אליה אני רגילה עם המטופלים שלי. לשמחתי הגדולה מצבו השתפר והוא הועבר מטיפול נמרץ לפנימית."

אילו נקודות חיוביות מצאת בתקופה הזו?

"כל מטופל שאנחנו מצליחים לייצב ולהעביר למחלקה משמח אותי. היום העברנו מטופל להמשך שיקום בפנימית אחרי שבוע וחצי שהוא נמצא אצלנו ואחרי שביצענו עליו החייאה מוצלחת לפני כמה ימים. היו רגעים שלא האמנתי שהוא יצא מזה, וכששמעתי הבוקר שהוא השתפר ועזב אותנו זה עשה לי את היום. אני מקווה שהוא יהיה בסדר בהמשך ויודעת שהצוות הרפואי עשה את המקסימום בשביל לעזור. 

מעבר לזה, בכיתי כמו ילדה כשמחאו לנו כפיים, זה היה מדהים. מישהו שהבין שאני אחות נתן לי הנחה בסופר. חברות שלי נמצאות לצידי כל הזמן ותומכות בי, הן אפילו קנו לי גיפטקארד בשביל לפנק אותי. אנשים נרתמים בכל מקום, ויש המון מחוות קטנות ומרגשות שעוזרות לכולנו להרגיש טוב יותר ולהתמודד. תודה."
 

מה היית רוצה שאנשים שאינם מתחום הרפואה ידעו?

"אני מרגישה שאנשים שיושבים בבית הם גיבורים. לי אין ילדים בבית, אני מרגישה כמו אדם רגיל שעוסק במה שהוא אוהב. חשוב לי שאנשים ידעו שאנחנו לא גיבורים - אנחנו עושים את העבודה שלנו מכל הלב ובאהבה.

ויש דבר אחד שאשמח לבקש - בבקשה תישארו בבית. אנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים לשמור עליכם, בבקשה תעשו כל מה שאפשר בשביל לא להגיע אלינו."