למי כואב יותר: לנשים או לגברים ?

אומרים שרק גבר שחלה בשפעת יכול להבין צירים של אישה. האמירה המופרכת הזו בסך הכל מדגישה את הפער שבחוויית הכאב שבין נשים וגברים.

האם לנשים כואב יותר או פחות? התשובה בפודקאסט הבריאות של אינפומד המוקדש ליום האישה.

האזינו לפודקאסט הבריאות של אינפומד

G-Stock Studio | Shutterstock.

כאב הוא אף פעם לא רק כאב 

כבר שבע שנים שניצן ברנשטיין, עו"ס קלינית, מייסדת ומנכ"לית שותפה של אנדומטריוזיס ישראל, מרצה על רפואה ומגדר ואקטיביסטית בנושא שווין מגדרי במערכת הבריאות, סובלת מכאב כרוני.  "בגיל 12 התפתחה אצלי מחלה הנקראת אנדומטריוזיס, אבל האבחון התרחש יותר מעשור לאחר מכן, בגיל 26". מספרת ניצן.
אנדומטריוזיס היא מחלה גניקולוגית כרונית שבמהלכה תאים הדומים לתאי רירית הרחם גדלים באיברים אחרים, לרבות החצוצרות, השחלות ולעיתים אף בחלל הבטן ובאזורים מרוחקים יותר.
במשך 14 שנים סבלה ניצן מכאב כרוני ללא כל אבחנה, ומעבר להתמודדות עם הכאב עצמו, שכן כאב הוא אף פעם לא רק כאב, ההתמודדות הייתה כרוכה גם בתחושת ייאוש ובקושי נפשי.

"כדי לנסות ולהקל על הכאב קיבלתי טיפול הורמונלי, שיניתי תזונה, פניתי לרפואה משלימה ואפילו עברתי ניתוח. כלל הפעולות הללו לא הובילו לשיפור, אז החלטתי לנקוט בפעולה אקטיבית והקמתי קבוצת פייסבוק לחולות באנדומטריוזיס".
בשלב זה החלה ניצן בפעילות אקטיביסטית המהווה כיום את עיקר עיסוקה: "נחשפתי לסיפורים של נשים אחרות והיבטים רבים בחווייתן הכעיסו אותי. הדבר הזכור לי ביותר, גם מחווייתי שלי וגם מעדויותיהן של חולות אחרות, הוא היחס של רופאים לחולות באנדומטריוזיס. רופאים שונים הפנו חולות לטיפול פסיכיאטרי והן הגיעו למצב שעליהן להילחם כדי שיאמינו להן שהן סובלות מכאב פיזי של ממש ולא מבעיה נפשית. ניהול הקבוצה הוביל אותי להקים אתר המיועד כולו לחולות באנדומטריוזיס".

היחס של עולם הרפואה לכאב של נשים 

האיחור באבחנתה של ניצן כחולה באנדומטריוזיס הוא ממש לא מצב חריג: "בישראל נשים מאובחנות כסובלות מאנדומטריוזיס כ-11 שנים בממוצע לאחר הופעת התסמינים לראשונה" מציינת ומוסיפה: "האיחור באבחון של מחלה זו הוא כמובן לא המקרה היחיד. מחקר שפורסם לאחרונה הראה כי אבחון של תסמונת אהלרס-דנלוס (EDS), קבוצה של 14 תסמונות הפוגעות ברקמת החיבור וגורמות לכאבי מפרקים עזים, מתבצע כארבע שנים בממוצע לאחר הופעת התסמינים בקרב גברים, זאת בהשוואה לכ-16 שנים בממוצע בקרב נשים. במילים אחרות, לנשים הסובלות מהתסמונת לוקח פי 4 יותר זמן להיות מאובחנות וכיוצא בזאת גם מטופלות, בהשוואה לגברים".

האם המקור לפער נעוץ בכך שגברים ונשים חווים.ות כאב באופן שונה?

"70% ממקרי הכאב הכרוני מדווחים על ידי נשים, והשכיחות של תסמונות כאב שאינן ממקור גניקולוגי בקרב נשים גבוהה פי ארבע בהשוואה לגברים. הסיבות לשכיחות המוגברת רבות: קיימות השערות הגורסות כי המקור לאותה שכיחות מוגברת נעוץ במצבים הורמונליים, ומנגד אחרות גורסות כי המקור להבדלי השכיחות נעוץ בכך שנשים מדווחות יותר על כאב מאשר גברים. עם זאת, ניסויים קליניים שבחנו את ההבדל הפיזיולוגי בחוויית הכאב בין גברים לנשים (ניסויים שגם נעשו על בעלי חיים), גילו שסף הכאב של גברים גבוה יותר".

הסיבה התרבותית לפער בתפיסת הכאב 

המקור התרבותי לפער בהערכת הכאב של נשים וגברים נעוץ במושג מרכזי אחד - הערכת חסר. "זהו מצב בו הגורם המטפל מפחית את הערכת הכאב של מטופל או מטופלת, לרוב בשל פערים תרבותיים או חברתיים. כך לדוגמה, רופא דתי עלול להעריך באופן חסר את הכאב של מטופל חילוני, רופא לבן עלול להעריך בחסר את כאבו של מטופל כהה עור. ייתכן שזה המקור להערכה פחותה של כאב בקרב נשים על-ידי רופאים. דוגמה לכך יכולה להיות הערכה של מידת הסבל בקרב מטופלים/ות הסובלים וסובלות מכאבי ראש. כאב ראש מקבצי למשל, הוא כאב ראש עוצמתי הנפוץ בעיקר בגברים. גבר המתמודד עם כאב מסוג זה ייחשב לרוב כחזק. לעומת זאת, מיגרנות, סוג נוסף של כאבי ראש כרוניים שעלולים להיות עוצמתיים, נפוצות בעיקר בנשים. פעמים רבות נשים הסובלות ממיגרנות יתפסו כמפונקות וחלשות".

במילים אחרות - מתייחסים לכאב של נשים כאל משהו מוגזם, היסטרי? 

"לאורך ההיסטוריה רופאים ורופאות תייגו את דיווחי הכאב של גברים כסבירים ואת דיווחי הכאב של נשים כמוגזמים והיסטריים. למעשה, גם היום ישנן מחלות נפשיות המתויגות ב-DSM ( ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, שמטרתו לאבחן ולסווג את הפרעות הנפש על פי התסמינים) כמובילות לכאב, רובן מיוחסות לנשים. בעבר, גם נשים הסבלו מאפילפסיה של הרחם, או אנדומטריוזיס, טופלו בבית משוגעים" מפרטת ניצן ומוסיפה: "אפילו פרויד טען כי נשים ממעמד סוציו אקונומי גבוה שחוו טראומה מינית או גילוי עריות, היו בעיניו נשים היסטריות. היום אנו יודעים שמדובר בבעיה של ממש הנקראת פוסט טראומה מורכבת".

המקור לתפיסה - ייצוג גברי בעולם הרפואה 

"יסודות הרפואה, בדומה ליסודותיהם של תחומים רבים אחרים, הם גבריים. לכן, הייצוג ותפיסת הכאב של נשים היא אחרת וחסרה. לא ניתן לצפות שגברים יבינו וינסחו את כאבן של נשים ואת הדרך לטפל בכאב זה. אך למעשה, לא מדובר בבעיה מגדרית בלבד. בעבר, המטופלים/ות לא הציגו את הסיפור שלהם, אלא יוצגו על ידי רופא, דבר שהוביל להערכה חסרה ולעיתים אף שגויה של חווית המטופל/ת והתסמינים שהתפתחו.
למרות שיש עוד מקום גדול לשינוי, כיום חווית המטופלים והמטופלות תופסת חלק מרכזי במהלך הטיפול. ההבנה כיום היא שהמטופל/ת מהווה חלק בלתי נפרד ממהלך הטיפול והבנת המחלה ועל כן עדותו קריטית לצורך טיפול מתאים ויעיל".