אוסטאוכונדריטיס דיסקנס (osteochondritis dissecans)

שלום, בעקבות שבר בפטישון לטרלי עברתי ניתוח קיבוע עם פלטה וברגים. לאחר הניתוח הייתי בגבס כ-5 שבועות. ע"פ כל הביקורות / צילומים הניתוח עבר בהצלחה והאיחוי מתקדם טוב וכמצופה. בביקורת לפני שבועיים הורד הגבס והנחיות לפיזיותרפיה: שבועיים ללא דריכה לאחר שבועיים התחלת דריכה חלקית ובהמשך דריכה מלאה. הבעיה שלי: לאחר הורדת הגבס יש לי נפיחות וכאבים מאוד חזקים בכף הרגל עצמה בכל חלקיה (כריות, עצמות המסרק עקב) ולאו דווקא באזורים הקרובים לשבר. ביצעתי במשך השבועיים מהורדת הגבס, בהנחיית הפיזיותרפיסט, עיסויים לכף הרגל תרגילי תנועה כדי להחזיר את טווחי התנועה אבל השיפור בכאבים ובטווחים הוא מאוד מינורי. כעת כאשר אני אמור להתחיל לבצע דריכה חלקית אני בקושי מסוגל להעביר משקל - אפילו חלקי מאוד - לרגל הפגועה בגלל שהכאבים בכף הרגל עוצרים אותי. גם הרופא וגם הפיזיותרפיסט טוענים שזה נורמלי לחלוטין וזה תהליך שיקח זמן אבל לא מסבירים לי למה זה קורה. אני מבין שאחרי קיבוע של חודשיים מובן שכל האיזור מאובן ואמור לכאוב אבל לא מבין למה דווקא כף הרגל כואבת יותר מאיזור השבר עצמו. אני חושש שמא משהו לא תקין בכף הרגל מעבר לשבר בקרסול. מה דעתך? האם צריך לבקש בדיקות נוספות? ואם כן, איזה בדיקות? תודה רבה

אני חודשיים אחרי ניתוח, והבוהן שלי ישרה, אבל התחלתי לפתח כאבים חזקים בכריות כף הרגל (מטטרסלגיה). האם זה סיבוך נפוץ? ומה הטיפול המומלץ לכאבים אלו? האם זה מעיד על כשל בתיקון?

אני בת 45, ולצערי ההלוקס וולגוס 'עובר במשפחה' – גם אמא שלי סבלה מאוד. בשנים האחרונות יש לי החמרה משמעותית, בעיקר כאב בעת הליכה ממושכת וקושי למצוא נעליים נוחות. ניסיתי מדרסים ופיזיותרפיה, אך הכאב חוזר. בהינתן הרקע התורשתי והעובדה שאני אדם פעיל יחסית, האם לדעתך כדאי 'לצוד את הבעיה' כעת באמצעות ניתוח, או להמשיך בטיפול שמרני כל עוד אני מצליחה לתפקד ביום-יום?

הבן שלי (בן 14) אובחן עם התחלה של הלוקס ולגוס וכבר יש לו כאבים. הרופא הציע התערבות ניתוחית מוקדמת למניעת החמרה משמעותית. האם בגיל צעיר זה מומלץ, או שצריך לחכות לסיום גדילת העצמות?

אני סובל מכאב כרוני ובליטה מודלקת סביב הבליטה של הבוהן. הוצע לי לקבל זריקת סטרואידים מקומית להפחתת הדלקת. האם זה רק דחיית הקץ, והאם זריקות אלו עלולות להזיק למפרק לטווח ארוך?