אני כותב את השאלה הזאת בשם אמא שלי, שאובחנה אצלה מיאלומה נפוצה לפני כ-4 שנים. נכון להיום היא לא מקבלת טיפולים קבועים, כנראה משום שהמחלה בשלביה המוקדמים. מהם בעצם השלבים המוקדמים? סימנים בדם ובשתן? מתי מתרחש המעבר (אם בכלל)? כלומר, מתי יודעים שצריך להתחיל כמותרפיה או טיפול אחר? איך שומרים על המצב הקיים מבחינה בריאותית ונפשית? האם יש צעדים שניתן לעשות כדי למקסם את הזמן הזה? האם יש דרך להימנע מטיפולים בכלל?

האבחון והגדרת השלב של מיאלומה נפוצה, Multiple Myeloma, נעשה בדרך כלל לפי פרוטוקולים בינלאומיים, במסגרתם בודקים נוכחות של חלבונים מונוקלונאליים (Monoclonal Protein) בדם או בשתן. נוכחות של תאי פלסמה במח עצם. עלייה של רמת הסידן (קלציום) בדם, אי ספיקת כליות חריפה, אנמיה, סימנים ליטיים בעצמות. בנוסף יש הקובעים את חומרת המחלה לפי ריכוז האלבומין והמיקרוגלובולין (סוגים שונים של חלבונים) בדם. ברוב המקרים, חולים עם מיאלומה מתגלים מפני שיש להם סימפטומים המובילים לביצוע סדרת בדיקות אבחנתיות. במקרים כאלה הטיפול הוא כמותרפיה. טיפול בכמותרפיה לא ניתן לחולים אם יש להם רק ריכוז מוגבר של חלבונים ותאי פלסמה ללא סימנים של אנמיה, עליית קלציום או שינויים ליטיים בעצמות. טיפול גם לא ניתן לחולים עם מיאלומה ללא סימפטומים בכלל, שמחלתם נחשבת למצויה ברמה אחת אחת של המחלה. הסיבה לאי מתן הטיפול היא שאופי המחלה הוא כזה, שהוא יכול להישאר במצב היציב במשך מספר שנים (כמו במקרה של אמא שלך, אצלה חלפו כבר 4 שנים). התחלת הטיפול נעשית כאשר יש עדות להופעת אחד מהסימפטומים הידועים של המחלה, או החרפה במצב החולה. לא ידוע לי על דרך בה ניתן לשמור על המצב הקיים. זה משתנה מאדם לאדם. פשוט צריך להיות כל הזמן במעקב ועם יד על הדופק, כדי שבמקרה שיופיעו סימנים של החרפה, יהיה אפשר לתפוס אותם בשלב מוקדם, ומייד להתחיל בטיפול. בברכה, ד"ר נעמה ורבין - אינפומד