אני בת 25. חבר שלי אובחן כחולה דיסתימיה. שאלתי בעבר על תהליך הטיפול ונעניתי בהתאם. אני מעוניינת להרחיב את השאלה ביחס לשינויים שאני מזהה. הוא מטופל בציפרלקס זה שלושה חודשים, וממשיך בטיפול פסיכולוגי עקבי. ככל הנראה יש איזושהי החרפה במצבו הנפשי והוא עתיד להיפגש שוב עם הפסיכיאטר. כרגע, בכל פעם שהוא נמצא במין התקף של מצב רוח רע, זה מלווה בהמון כעסים. כעסים אלה מופנים אלי, כלומר, הוא מזהה אותי כמי שעוררה בו שלל תחושות קשות. זוהי מערכת היחסים הארוכה הראשונה שלו, הוא חש כאילו הוא מאוד השתנה, וגם רואה המון דברים רעים. אני מעוניינת להבין אם זה חלק מהמשבר הנפשי שהוא מצוי בו. הייתי באיזושהי השתלמות סביב התמודדויות עם משברים, ונאמר שם שלעיתים החולה מוציא כעסיו על דמות קרובה. האם יש בזה אמת? אני מתבלבלת יחד איתו ומתקשה להבין כיצד לנהוג, כמה להעמידו במקומו וכמה לחבק ולקבל? אני מקווה שתוכלו לעזור לי להבין מעט את מה שהוא חווה.

קשה מאד לענות לשאלתך מבלי להכיר את המטופל ואת הזוגיות ביניכם. נכון שאדם מדוכא או דיסתימי מציג התנהגויות מסוימות הקשורות לבעייתו, שיכולות להתבטא ברגישות מוגברת למה שהוא חווה כדחייה או כביקורת, או בהבעת כעס שאינה מווסתת. עם זאת, יתכן שמה שאת מתארת קשור בין היתר לאופיו הבסיסי של בן-זוגך, ולמאפינים של זוגיותכם. המלצתי היא שתבקשי את אישורו של בן זוגך להתלוות אליו לביקורת הפסיכיאטרית הקרובה, על מנת שתוכלו לדון יחד בשאלותייך החשובות בעזרת איש מקצוע שמכיר את המצב לאשורו. חשוב לזכור שתמיכת בן/בת הזוג במטופל מאוד משמעותית, ודווקא בשל כך, יש לשמור על בן/בת הזוג. כוונתי היא שאם רע לך, זה מפחית משמעותית את יכולתך לסייע. לכן חשוב למצוא את האיזון בין שמירה עליו לבין שמירה קודם כל על עצמך. בברכה, ד"ר איילת אביטל-מגן - פסיכיאטרית