ניתוח בקע: פתוח או לפרוסקופי?

מפשעה, טבור או סרעפת? בקע בבטן עלול להופיע במספר אזורים והטיפול בו משתנה  בהתאם למיקומו וחומרתו. מתי ניתן לטפל בניתוח לפרוסקופי, בו מוחדרים מכשירים זעירים דרך חתכים קטנים ומתי יש לבחור בניתוח פתוח, שההחלמה ממנו נחשבת לארוכה יותר? 

אם בעבר נחשבו ניתוחים מסוימים, כטיפול בבקע, למסובכים ומסוכנים, הרי שכיום, לאור קלות הטיפול בהם ומקדמי הסיכון הנמוכים המעורבים, הם נהפכו להליך בטוח עם אחוזי הצלחה גבוהים. 

מהו בקע ובאילו איברים הוא עלול לפגוע?

בקע (הרניה) הוא חוסר שלמות של דופן הבטן, לעתים מדובר בדופן קדמית שהפגם בה נראה לעין כמעין בליטה. מאחורי הדופן ישנם איברים פנימיים. הבקע יכול להיווצר באזור של חולשה מובנית או נרכשת.

בקע טבורי – כמו למשל באזור הטבור, המקום שממנו קיבל התינוק את הדם מאמו כששהה ברחמה. כלי דם של האם נכנסו לבטן העובר ויצרו בה חור שנסגר לאחר הלידה, אולם האזור נותר חלש יחסית. לפעמים הבקע באזור זה הינו מולד, ולפעמים הוא מתפתח עקב חולשה וכתוצאה מכך נגרם הבקע הטבורי.

בקע מפשעתי – גם אזור המפשעות ידוע בחולשתו. בגופו של עובר ממין זכר האשכים יורדים מהבטן לשק המיועד להם ופותחים את דופן הבטן כדי לרדת למקומם. כך נוצר חור מובנה שנסגר אחרי הלידה אבל נותר חלש. גם בקרב בנות, הנולדות עם רצועה שמחזיקה את הרחם, נותר אזור זה חלש ומועד לסיכון לבקע. 

בקע סרעפתי – בקע שכיח נוסף עלול להיווצר בסרעפת באזור סמוך למקום שבו הוושט יורדת מהחזה לבטן. מדובר בבקע לא שכיח, אך מצריך ניתוח במצבים רבים. הוא נובע לעיתים מבעיה מולדת וגם מופיע בגיל מבוגר. בשני המקרים עלולים להתפתח סיבוכים למיניהם. 

בקע סרעפתי גולש – מאפיין מצב שבו הקיבה נכנסת לתוך החזה דרך פתח טבעי בגלל לחץ פנימי, בדרך כלל עקב השמנה. לא תמיד המצב דורש ניתוח, אבל נדרשת אבחנה של כירורג לשם כך. 

בקעים בחלל הבטן – בקעים שכיחים פחות הם אלו שנוצרים בתוך הבטן אבל הפתח שלהם לא נראה. כך למשל נגרמת חסימת מעיים ואף נקב בהם, לאחר שאיברים נכנסים זה לזה דרך פתח פנימי. אם מגלים באופן אקראי פתח חייבים לסגור אותו כדי למנוע סיבוכים עתידיים. 

קיימים סוגי בקעים נוספים הנגרמים בשל סיבות שונות כתוצאה מהתערבויות בבטן כמו ניתוחים דחופים או מתוכננים. בכל פעם שמתבצע חתך כירורגי דרך דופן הבטן, היא נחלשת וקיימת סבירות מסוימת להיווצרות בקע. 

ניתוח בקע בשיטה הפתוחה

בניתוח הפתוח המסורתי מתבצע חתך עמוק לתוך האזור המדובר. משך ההחלמה לאחר ניתוח כזה  ארוך יחסית ותוצאה האסטטית גרועה יותר. 

בעבר השתדלו "לסתום חורים", שנוצרו בגוף באמצעות חוט, ממש כמו בבגד קרוע. אולם פעולה זו הביאה ללחץ רב וגדול יותר בבטן, ולמעשה, נוצר מתח שהרחיב את הבקע לאחר ניתוחים. 

בהמשך, פיתחו כירורגים את רעיון הטלאי במקום התפר. בעזרת חומר ביולוגי או סינטטי הצליחו ליצור טלאי פנימי שהונח על החור במטרה לכסותו, וכך פועלים עד היום ברוב המקרים, להוציא מקרים בודדים (כתינוקות עם בקע מפשעתי מולד, למשל). 

קיימים מספר סוגי טלאים עשויים מרשת, שיכולה להיות סינטטית או ביולוגית. רשת העשויה מחומר חי עמידה יותר לזיהומים אבל יקרה יותר ופחות חזקה מהסינטטית, ואילו רשתות סינטטיות מופיעות במגוון סוגים, שמתחדשים מדי שנה. חלקן יכולות לבוא במגע עם המעיים אך אחרות לא. 

ניתוח בקע בשיטה הלפרוסקופית (הסגורה)

כל בקע מצריך סוג מסוים של רשת ושיטה שבה תונח עליו. בעוד שבשיטה הפתוחה יוצרים בעור חתך שדרכו מגיעים לחור, הרי שבשיטה הלפרוסקופית (הסגורה) מגיעים לחור לא דרך העור באזור הבקע, אלא דרך פתחים קטנים סביבו. בפתח אחד מציבים מצלמה, שבעזרתה יכולים לראות את אזור הבקע מבפנים, ובשני פתחים נוספים מאפשרים למכשירים להיכנס לגוף ולעבוד.

מכיוון שמשתמשים בחתכים קטנים, אין סיכוי לפתח בקע נוסף או הרחבה של הקיים. בשיטה הסגורה, המכונה גם כניתוח זעיר-פולשני, נגרמים פחות זיהומים וגם הראות טובה יותר, הן סביב האזור שאותו מתקנים והן בבקע עצמו. 

יתרונות השיטה ניכרים במיוחד לאחר הניתוח. המטופלים מרגישים פחות כאב, הם מצליחים ללכת בכוחות עצמם ולאכול מהר יותר ומשך האשפוז מתקצר משמעותית. החזרה לשגרת החיים מהירה יותר והסיכוי לפתח בקע חוזר נמוך יותר.

איך מחליטים על סוג הניתוח?

למרות היתרונות הרבים של השיטה הלפרוסקופית, היא אינה מתאימה לכל מטופל. אם, לדוגמה, נותרו בדופן הבטן בקעים גדולים אחרי ניתוחים או עקב חבלות קשות, לא תתאים שיטת טיפול זו. גם במקרה שבו בקע מתפרש על כל דופן הבטן ועל איבריה ניתוח לפרוסקופי לא יתאים. 

חלק מהכירורגים אף סבורים כי ניתוח בשיטה זו מסוכן נוכח הסיכוי לפגוע במעיים, ולכן מעדיפים את השיטה הפתוחה, אך מי שיש לו ניסיון בשחרור הידבקויות יעדיף את הסגורה. אין ספק כי הבחירה בשיטת הטיפול המתאימה תלויה באופן קריטי בניסיונו של המנתח המטפל.