אחרי המלחמה: להתמודד עם הטראומה ביום הזיכרון

המלחמה בקיץ הופכת את יום הזיכרון למוחשי וקשה יותר עבור כולנו, ובעיקר עבור החיילים שנלחמו ונפצעו במהלכה. כיצד ניתן להקל עליהם - ועלינו

יום הזיכרון הוא יום קשה תמיד. כמעט לכל אחד מאתנו יש אדם קרוב שנפל או שהוא חלק ממשפחת השכול. אך המלחמה בקיץ, שגבתה 67 הרוגים ופצועים רבים, הופכת את ההתמודדות השנה לקשה עוד יותר, ומעלה גם טראומות שניסינו להדחיק. 

קראו עוד: יום הזיכרון: כיצד להסביר לילדים על מוות

"כשמדברים על המלחמה, גם האחרונה, אנחנו זוכרים את ההרוגים, אבל לא זוכרים את מאות הנפגעים שממשיכים לחיות עם לקות המלחמה, שלפעמים הרבה יותר קשה לחיות איתה מאשר עם הצלקות הפיזיות, כי היא ממשיכה 'לדמם'", אומר ד"ר אורן טנא, אחראי היחידה לטיפול בנכי צה"ל במערך הפסיכיאטרי באיכילוב. "במובן הזה יום הזיכרון הוא סוג של 'לגרד' בצלקות הנפשיות, ולכן יש בו קושי מאוד עמוק". 

טנא מציין כי המבנה של יום הזיכרון, שלא מאפשר לאף אחד "לברוח" ממנו, יכול להציף גם את החרדות של אזרחי המדינה, שכלל לא היו קשורים ללחימה אך מתמודדים עם טראומה שלעתים מודחקת. "האזרחים במדינת ישראל חיים בסוג של הדחקה", הוא מסביר. "מדינת ישראל ניצבת מול סכנות גדולות, אבל החיים פה עבור רוב האנשים הם טובים. הם אמנם מודעים באיזושהי רמה לסכנה, אך מדחיקים את זה". 

זו הסיבה שהשנה, לאחר המלחמה, אולי יהיה לאנשים קשה עוד יותר ביום הזיכרון?

"בהחלט ייתכן. המלחמה למעשה הוציאה אותנו מכללי ההדחקה שאנחנו יודעים לעבוד איתם. היא נגררה למשך שבועות ארוכים, כך שהיא לא אפשרה למנגנוני ההגנה שבנינו לעצמנו לפעול. אבל מיד אחריה, בצורה מאוד מהירה, חזרנו להדחיק. ואז מגיע יום הזיכרון ולמעשה מחייב אותנו לחזור ולעסוק באותה טראומה שעברה עלינו בקיץ. הוא לא מאפשר לנו להמשיך ולהדחיק". 

מה צריך לעשות מי שחש שהכאב והטראומה מציפים אותו?

"הדבר הראשון שחשוב לדעת לגבי אירועים טראומתיים הוא שמאוד טבעי להגיב עליהם", מרגיע טנא. "אם אדם נחשף לטראומה במהלך המלחמה ופתאום עכשיו עולים אצלו סימפטומים שונים, כמו פחד או חרדה קלה, זה מאוד טבעי וזה לא משהו שצריך לרוץ איתו לרופא. הידיעה הזו, שאתה לא משתגע, שזה לא מדרון חלקלק - כבר עוזרת להתמודד. יום הזיכרון הוא יום מאוד הגיוני שיצופו בו תחושות כאלו.

"מתי כן צריך לשים לב? אם הסימפטומים נמשכים, אם יש חרדות, הפרעות שינה, קשיים לצאת מהבית, הימנעות מהליכה למקומות מסוימים, אם תחושת הדריכות עולה, קשיים בריכוז, עצבנות גדולה, רגישות לרעשים. אם הסימפטומים נמשכים, מגבילים בתפקוד, גורמים למצוקה ניכרת ומפריעים לחיים - זה בהחלט הזמן לפנות לטיפול. חשוב רק להדגיש כי האדם עצמו הוא זה שצריך להחליט ללכת לטיפול".

האם יש דרך לגונן על עצמנו מפני הפתיחה של אותם פצעים, אותה טראומה?

"כאשר אנחנו מדברים על נכי צה"ל, למשל, אז הרוב הגדול נוקטים בשיטה של הימנעויות. הם מנסים לצמצם חשיפה לעיתונות, לטלוויזיה ומאוד מתקשים עם הצפירות. זה פרדוקס מובנה, כיוון שהטיפול בטראומה אמון כולו על חשיפה מבוקרת.

"מדוע, אם כן, אני לא אומר להם לא לעשות זאת? כי העיקרון החשוב ביותר של הטיפול החשיפתי הוא הדרגתיות. אנחנו רוצים להשיג חשיפה שמאפשרת התמודדות מוצלחת. וכיוון שיום הזיכרון הוא עבור רוב הנכים חשיפה מציפה, אין להם ברירה אלא להתמודד על ידי התנתקות. לכן אני ממליץ להם לא לשבת מול הטלוויזיה ולא להיחשף לכל הסיפורים. אני אפילו אומר להם שמותר להם להיות במקום אחר, כי עבורם כל יום זה יום הזיכרון. את אותו הדבר אפשר, כמובן, גם להעביר לאנשים שחשים שיש להם טראומה מהמלחמה ושיום הזיכרון קשה להם מדי.

"בכל מקרה, הדבר החשוב ביותר שיש לדעת הוא שפוסט-טראומה היא הפרעה שיש לה טיפולים ודרכים להתמודד, ואם אנשים חשים שהם חיים את פצעי העבר כדאי שהם יפנו לקבל טיפול. גם היום, כשעבר זמן מאז המלחמה, ייתכן ואנשים יחושו שהם לא מסוגלים להתמודד, וחשוב שהם ידעו שניתן לטפל בהם ולעזור להם".