אפיגנטיקה: כך טראומה משפיעה על הדור הבא

ביום הזיכרון, השיח הציבורי בישראל עוסק בדרך כלל בזיכרון, באובדן ובמחיר הנפשי של מלחמה. אבל בשנים האחרונות עולה גם שאלה עמוקה יותר: האם טראומה קשה יכולה להשאיר סימנים ביולוגיים שימשיכו להופיע גם אצל הילדים, ואולי אפילו אצל הנכדים? תחום האפיגנטיקה בודק לא אם ה-DNA עצמו משתנה, אלא אם הסביבה והחוויות שלנו משפיעות על הדרך שבה גנים מופעלים או נכבים. המחקר עדיין מתפתח, אבל לאט לאט מתבהר שטראומה אינה רק סיפור פסיכולוגי - היא יכולה להיטמע גם בגוף.


צילום: depositphotos

מהי אפיגנטיקה?

אפיגנטיקה היא תחום מחקר שבודק איך חוויות החיים והסביבה משפיעות על הדרך שבה הגוף "מפעיל" או "מכבה" גנים. ה-DNA עצמו אינו משתנה, אבל אפשר לחשוב על האפיגנטיקה כמו על מערכת של סימונים כימיים קטנים, שאומרים לתאים אילו הוראות לקרוא ואילו להשאיר בצד. במילים פשוטות: ה-DNA הוא ספר ההוראות של הגוף, והאפיגנטיקה עוזרת לקבוע באילו עמודים הגוף ישתמש בכל רגע[1].

מהי טראומה בין-דורית?

טראומה בין-דורית היא מצב שבו ההשפעות של אירוע קשה אינן נעצרות רק אצל מי שחווה אותו, אלא עשויות להופיע גם אצל הילדים שלו, ולעיתים אפילו להשפיע בהמשך על הדור הבא. לפי מחקרים שונים, סטרס ממושך או טראומה בילדות עלולים להשפיע על מערכות הגוף שאחראיות על תגובת לחץ. לכן, אצל חלק מהצאצאים שהוריהם שחוו טראומה, ייתכן שתהיה רגישות גבוהה יותר למצבי מתח, קושי בוויסות רגשי, ולעיתים גם נטייה מוגברת לחרדה, דיכאון או תגובות שמזכירות פוסט טראומה, גם אם הם עצמם לא עברו את האירוע המקורי[2].

מה מחקרים כבר מצאו על אפיגנטיקה והעברה בין-דורית?

בשנים האחרונות הצטברו עדויות לכך שטראומה קשה, כמו מלחמה, רעב או אלימות קיצונית, יכולה להשאיר השפעה אפיגנטית, שניתן לזהות גם בדורות הבאים. אחד המחקרים הבולטים שפורסמו בשנת 2025 בחן שלושה דורות של פליטים סורים, ומצא 14 אתרים מסוימים ב-DNA שהיו קשורים לחשיפה בין-דורית לטראומה. הממצאים האלה אינם מוכיחים שכל טראומה עוברת אוטומטית הלאה, אבל הם כן מחזקים את ההבנה שלפעמים חוויות קשות עלולות להשפיע גם על הביולוגיה של הילדים, בלי לשנות את רצף ה-DNA עצמו[3].

למה ההיריון והילדות המוקדמת נחשבים תקופות רגישות במיוחד?

היריון והילדות המוקדמת נחשבים לשלבים רגישים במיוחד בהתפתחות, משום שבתקופות אלו הגוף והמוח עדיין נבנים ומתעצבים. לכן, אם האם חווה טראומה, אלימות או סטרס משמעותי בזמן ההיריון, ייתכן שתהיה לכך השפעה על הסביבה הביולוגית שבה העובר מתפתח. במחקרים מסוימים נמצא קשר בין חשיפה כזו לבין האצה של הגיל האפיגנטי אצל הילדים - כלומר, סימנים ביולוגיים שמרמזים על שינוי מוקדם בתהליכי ההתפתחות. המשמעות היא לא שנגרם נזק קבוע בהכרח, אלא שהשלבים המוקדמים של החיים הם חלון רגיש במיוחד להשפעות סביבתיות[4].

לא רק ביולוגיה: מה עוד מעבירה טראומה לילדים?

חשוב להבין שטראומה לא עוברת רק דרך מנגנונים ביולוגיים. היא יכולה לעבור גם דרך יחסים, התנהגויות ואווירה בבית. הורים שחוו טראומה קשה עלולים לחיות בדריכות מתמדת, להתקשות להירגע, להפוך למגוננים מאוד, או דווקא להתרחק רגשית. לפעמים זו תגובה נפשית טבעית למצב הישרדותי, אבל לאורך זמן היא יכולה להשפיע גם על הילדים. ילד שגדל בבית שבו יש מתח קבוע, קושי בוויסות רגשי, חרדה או הימנעות משיח רגשי, עלול לספוג את התחושות האלה גם בלי לדעת בדיוק מה מקורן. במצבים כאלה, ליווי של פסיכולוג/ית, עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסט/ית או כל טיפול נפשי אחר, יכול לעזור לא רק לאדם עצמו, אלא גם לקשר בינו לבין ילדיו[5].

האם זה אומר שמי שעבר טראומה בהכרח יעבירה לדור הבא?

לא, וזו אולי אחת הנקודות החשובות ביותר: טראומה אינה גזירת גורל, וגם אם יש מחקרים שמצביעים על השפעות אפיגנטיות אפשריות, אין זה אומר שמי שחווה טראומה בהכרח יעביר אותה לילדיו. הגוף והנפש הם מערכות גמישות, ויש להן גם יכולת התאוששות., כך שלא מדובר רק בשאלה ביולוגית, אלא גם בשאלה של טיפול, עיבוד וחיים בתוך סביבה תומכת. כאשר אדם מקבל עזרה מקצועית, פונה לטיפול רגשי או טיפול פסיכולוגי, לומד לזהות את ההשפעות של הטראומה עליו ומפתח קשרים בטוחים ויציבים יותר, הוא עשוי להפחית את עוצמת ההשפעה של הטראומה על ילדיו[6].

מה עדיין לא ידוע על טראומה ואפיגנטיקה?

למרות העניין הרב בתחום, חשוב לומר שהמדע עדיין לא סגר את כל הפערים. אפיגנטיקה של טראומה היא תחום צעיר יחסית, וחוקרים עדיין מנסים להבין איך בדיוק שינויים כאלה נשמרים לאורך זמן, ואם וכיצד הם עוברים מדור לדור. אחת השאלות המרכזיות היא מדוע לפני שעובר מתחיל להתפתח, כשהגוף בדרך כלל מנקה כמעט את כל הסימונים האפיגנטיים שהגיעו מהביצית ומהזרע, כדי להתחיל מחדש ולא להשאיר דפוסי הפעילות של תאי ההורים, בכל זאת חלק מהסימונים מצליחים לא להימחק, ולהישאר גם אחרי תהליך הניקוי הזה[7].

לסיכום, ביום שבו ישראל עוצרת כדי לזכור את מי שאיבדנו ואת מי שנשאו את המלחמות על גופם ונפשם, המחקר על אפיגנטיקה מזכיר לנו שטראומה עלולה להותיר סימנים עמוקים יותר ממה שנראה לעין. אבל הוא גם מזכיר דבר נוסף: ביולוגיה אינה גורל. לצד הפגיעה יש מקום לטיפול, ליציבות, לקשר אנושי ולחוסן. במילים אחרות, אם טראומה יכולה לעבור הלאה, אז כך גם ריפוי.

המידע בכתבה זו אינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי ו/או מקצועי והוא נועד לשם הרחבת הידע האישי של הגולשים/ות בלבד. אין לראות במידע המוצג עצה רפואית, המלצה ו/או חוות דעת מקצועית.