אֵבֶל: הצורה שאהבה לובשת כשמישהו שאנחנו אוהבים מת

אבל הוא לא דבר אחד, ואין לו צורה אחת. אצל אדם אחד הוא מופיע ככאב חד וברור, ואצל אחר דווקא כקהות, עצבנות, עייפות או קושי לחזור לשגרה. בתקופות של אובדן לאומי ואישי, כמו זו שאנחנו חיים בה מאז ה-7 באוקטובר ועל רקע המלחמה עם איראן והפסקת האש השברירית שתוארה בימים האחרונים, התחושות האלה עלולות להתעורר מחדש גם אצל מי שניסו להמשיך הלאה.


צילום: depositphotos

מה זה אבל

אבל הוא התגובה הרגשית הטבעית לאובדן של אדם קרוב, מסע אישי ומתיש שאין לו דפוס קבוע. במציאות הישראלית הנוכחית, האבל מורגש לעיתים קרובות כסערה: הוא עשוי לשקוע לזמן מה, אך אז לפרוץ בעוצמה מחודשת בעקבות טריגרים כמו ימי זיכרון או אירועים לאומיים. כפי שמגדירה זאת ד"ר קתרין שיר, פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת קולומביה, האבל הוא למעשה "הצורה שאהבה לובשת כשמישהו שאנחנו אוהבים מת"[1].

זה לא אובדן שפיות, זה אבל נורמלי

אחת החוויות המבהילות ביותר באבל היא התחושה שאנחנו מאבדים את זה, אך חשוב להבחין בין מצוקה נפשית למחלת נפש. מייגן דביין, פסיכותרפיסטית מומחית לאבל ומחברת ספרים בנושא, מסבירה כי בתרבות שלנו, אם מישהו מיוסר, נדמה שהוא עושה משהו לא נכון, ולא פעם קיימת נטייה חברתית ורפואית לאבחן סבל כפתולוגיה. אבל תחושות קשות אינן מעידות על חוסר שפיות, וסבל עמוק יכול להיות בריא ותואם את המצב. במילים אחרות - אבל אינו הפרעה, אלא שם כולל למכלול של חוויות אנושיות הכוללות עצב, כעס ואפתיה[2].

כשהגוף נכנס למצב דריכות (Fight or Flight)

מבחינה אבולוציונית, המוח תופס אובדן של קשר חברתי קרוב כאיום על הביטחון הפיזי שלנו. במצב זה, הגוף עובר לכוננות גבוהה: המערכת החיסונית מגבירה את ייצור התאים המיועדים לריפוי פצעים. עם זאת, מצב של צער עמוק מעורר תגובה דלקתית מוגברת ופוגע בהגנה מפני וירוסים, מה שעלול להוביל לתשישות, כאב פיזי ואף לבעיות בריאותיות כרוניות אם התסמינים נמשכים זמן רב[3].

זהירות מהתדרדרות

ההכרה בנורמליות של הכאב אינה מייתרת את הצורך של האדם בתמיכה ובכלים להתמודדות עם מצבו הרגשי. אבל ממושך הוא מצב נפשי המאופיין בתחושות עזות של אובדן וגעגוע שאינן דועכות לאורך זמן רב. אבל כרוני מציף את הגוף ברמות גבוהות של קורטיזול, מה שעלול לשבש את הרגלי הבריאות ולגרום לעייפות קיצונית ולקשיי ריכוז. מצב זה אף עלול להתדרדר אם אינו מטופל, ולהוביל לבעיות בריאותיות כרוניות כמו יתר לחץ דם או דיכאון קליני. טיפול רגשי עם פסיכולוג/ית, עו"ס קלינית או פסיכותרפיסט/ית הוא אמצעי יעיל לעיבוד הכאב ולבניית חוסן נפש[4].

סיכונים ללב: תסמונת הלב השבור

ההשפעה הפיזית של האבל אינה רק מטאפורית - היא משפיעה ישירות על מערכת הלב וכלי הדם. מחקרים מראים כי ב-24 השעות הראשונות לאחר אובדן משמעותי, הסיכון להתקף לב עולה משמעותית. מצב זה, המכונה לעיתים תסמונת הלב השבור, נגרם כתוצאה מהצפה של הורמוני סטרס שעלולים להוביל לכאבים בחזה ולקוצר נשימה[5].

מדוע המוח נתקע בלופ של כאב

המוח מפרש אבל כאיום קיומי, מה שמפעיל תגובות לחץ מתמשכות שעלולות לחווט מחדש את המערכת העצבית למצב של חרדה כרונית. מצב זה גורם לעלייה של לחץ הדם וקצב הלב, מה שמעלה את הסיכון למחלות לב ולשבץ מוחי. כדי לצאת מהמעגל הזה, נדרשת פעולה אקטיבית של חיווט מחדש דרך תרגולים של מדיטציה, כתיבה או ביטוי יצירתי אחר[6].

גמילה מאהבה: האבל כמנגנון של התמכרות

ד"ר גיא וינץ', פסיכולוג קליני ומחבר ספרים, טוען כי מחקרי מוח הראו שסיום קשר אהבה מפעיל את אותם מנגנונים במוח המופעלים אצל מכורים הנגמלים מקוקאין או מאופיאטים. כשאנחנו חווים שברון לב, המוח שלנו נמצא למעשה במצב של קריז, מה שמעמיק את הכאב. לטענת ד"ר וינץ' עלינו להפסיק את החיפוש האובססיבי אחר הסברים לסיום הקשר ולפעול באופן אקטיבי כדי למלא את החללים של הזהות וחיי החברה שנותרו מאחור. בסופו של דבר, נדרשות נחישות והבנה שהזמן לבדו אינו מרפא את הפצע[7].

לא ממשיכים הלאה - מתקדמים יחד

לסיכום, אבל הוא אינו אירוע שצריך לעבור אותו כדי לחזור לעצמנו. נורה מקינרני, מחברת ומגישת פודקאסט, שבעצמה חוותה אובדן של בן זוגה, מסבירה שגילוי אהבה חדשה או חזרה לחיים אינם מבטלים את האובדן: "לא המשכתי הלאה מאהרון, התקדמתי קדימה יחד איתו". האבל הוא מצב כרוני, לא שבר שמתאחה, ואנחנו לומדים לשאת אותו כחלק ממי שאנחנו היום[8].

המידע בכתבה זו אינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי ו/או מקצועי והוא נועד לשם הרחבת הידע האישי של הגולשים/ות בלבד. אין לראות במידע המוצג עצה רפואית, המלצה ו/או חוות דעת מקצועית.