הפרעת קשב וריכוז: האם אנחנו קשובים לילדינו?

לאחר שנים של ניסיונות ובעזרת הפריה חוץ גופית, דני נולד בשעה טובה להוריו, שחיכו לו בקוצר רוח. עוד לפני שהגיע מבית החולים, כבר חיכה לו חדר מאובזר בכל הציוד החדשני: העריסה שלו התמלאה בגירויים צבעוניים מרשרשים ומצלצלים בשלל צבעים וצלילים, וגם העגלה המודרנית שלו כבר קושטה אף היא בשלל חלקים שזזים ומנגנים. דני מאוד אהב את הטלוויזיה שהוצבה בחדרו ושידרה במשך כל היממה קונצרטים וסרטים מצוירים  כדי להנעים את שעות הפנאי שלו. ההתפתחות המוטורית שלו הייתה מדהימה, הוא דילג על הזחילה, וכשהתחיל ללכת, מיד עבר לריצה.  כולם שיבחו אותו על סקרנותו וזריזותו. 

בגיל שלוש החלו להגיע דיווחים שונים מהגננת שטענה כי דני מתקשה במפגשי הריכוז בגן, ואף נוהג באלימות, נושך ומרביץ לילדים האחרים. ההורים הזדעזעו ואמרו שזה לא יכול להיות כי דני שלהם לא מסוגל לפגוע אפילו בזבוב. בגן חובה אמרו להורים שאמנם מבחינה קוגניטיבית הילד מתאים לכיתה א', אבל ישנה אי בשלות רגשית ואולי כדאי להשאירו שנה נוספת בגן. אביו של דני התעקש ובשל כך התחיל את בית הספר היסודי במועד המתוכנן. אך כבר בשבוע הראשון, המחנכת צלצלה הביתה ואמרה שהיה שבוע מאוד קשה לדני, הוא ישב חלק מהזמן מתחת לשולחן ובשאר הזמן הסתובב בכיתה והציק לילדים. ההורים כעסו על המורה שלא יודעת להתנהג עם ילדים ואמרו לה שכנראה מדובר בתקופת מעבר. 

"בעיה של גבולות"

כיתה א' חלפה וגם ב', דני התגלה כתלמיד מוכשר וסקרן ולמד דברים חדשים במהירות, אך סירב להכין את שיעורי הבית  ולהראות לאמא את הילקוט. יום אחד כשהחליטה לבדוק את היומן, היא ראתה סימני מחיקה רבים של השיעורים שניתנו והיא הבינה מיד שיש לה ילד "שקרן". ביום  ההורים האחרון המחנכת אמרה שלילד יש הרבה בעיות. הוא עושה מה שמתחשק לו ונראה לה שזו בעיה של גבולות. הבעיה של דני החלה להשליך גם על היחסים בין הוריו, ואביו של דני כעס מאוד על אימו וטען כי התנהגותו של דני נובעת מיחס סלחני מדי אליו. הוא סבר כי יש לנהוג בו ביד קשה וכי הוא מצפה ממנה שתהיה נאמנה לקו הנוקשה שלו ושלא תישבר.

מאותו יום , דני נכנס לתוכנית מסודרת של עונשים. בכל פעם ששיקר ביחס לשיעורים רותק לשבוע וכאשר קם במהלך שיעור, ניתקו לו את המחשב לשבועיים.

אך במהלך כיתה ג', המצב הלך והחמיר והילד הודיע להוריו שאינו רוצה ללכת יותר לבית הספר כי המורה כועסת עליו והילדים מציקים לו. הציונים נשארו גבוהים וכולם היו בטוחים שעוד "קצת גבולות" והילד יבין בדיוק מה מצפים ממנו.

"מערכת של הסכמים חשפה את הפרעת הקשב והריכוז"

עם המעבר לחטיבה התרבו התפרצויות הזעם של דני, הוא החל להשליך חפצים בבית ולהתבטא במילים קשות כלפי הוריו. בכל פעם התנצל והבטיח שזו הפעם האחרונה.  ההורים היו חסרי אונים מול התפרצויותיו והחלו ויכוחים קשים ביניהם על הדרך הנכונה לחנך אותו.  ביום ההורים, המחנכת החלה לדבר על מעבר למסגרת של חינוך המיוחד והאם פרצה בבכי. המצב בבית הספר ובבית הלך והחמיר וההורים שמעו לעצתה של היועצת והפנו את דני לטיפול רגשי! היה שיפור מסוים בהתפרצויות שלו, אבל הוא המשיך לסרב לעשות שיעורים וללמוד למבחנים. הציונים החלו לסגת והמריבות בין ההורים הלכו וגברו. 

כיתה ח', הייתה הפתעה לטובה: דני קיבל מחנכת חדשה והוא  החל לאהוב ללכת לבית ספר ואפילו התמיד בהכנת שיעורי הבית.  ביום ההורים, הוריו של דני לא האמינו למשמע אוזניהם כששמעו את המחמאות  מהמחנכת: "דני ילד חכם מאוד, פשוט מבריק, וטוב לב ונורא תורם לכיתה בתשובות שלו". כאשר קשה לו לשבת, המחנכת אפשרה לו לעסוק בדברים אחרים בשיעור או לצאת להתאווררות. כך למעשה, נוצרה בין השניים מערכת של הסכמים, בהם חייב דני לעמוד. במצבים בהם חרג מהם, קראה לו המחנכת לשיחה אישית כדי ללבן את המצב. למעשה האינטראקציה החיובית שנוצרה בין השניים נבעה מניסיונה האישי של המחנכת: היא שיתפה את ההורים וסיפרה להם שגם לה יש ילד כמו דני, שנחשב לבעייתי מאוד במסגרת בית הספר. אך התנהגותו הובהרה, המשיכה המחנכת, כאשר אובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז. מאז היא החליטה להקדיש את כל מרצה כדיי לסייע לילד שלה בהתמודדות עם ההפרעה הנפוצה וכיום הוא סטודנט באוניברסיטה. 

עם עזיבתה של המחנכת בסוף כיתה ט', מצבו של דני החל שוב להתדרדר ובסוף השנה נכשל בשישה מקצועות שונים. אימו החליטה שצריך לנקוט בדרך קצת אחרת, ולקחה את דני לאבחון רפואי מקיף, בו נמצא כי הוא סובל מהפרעת קשב וריכוז, המשולבת בדימוי עצמי נמוך ובקשיים בקבלת מרות. הוריו של דני, יחד עם הרופא המטפל והמאמנת המומחית בתחום,  בנו יחד תכנית משותפת שמטרתה לסייע לו לחזור לדרך המלך: ההורים קיבלו תפקידים שונים וגם לדני הוכנה תכנית התקדמות ברורה שנתחמה בלוחות זמנים. מעבר למשימות אותן היה צריך דני למלא, התכנית כללה גם פעילויות נוספות עליהן דני לא היה מוכן לוותר. בנוסף, למרות היסוסם של ההורים, דני התחיל טיפול תרופתי באמצעות ריטלין. כיום, הוא מתכונן לבגרויות, ולמרות שהכנת שיעורי הבית נותרה משימה בעייתית עבורו, אבחון הפרעת הקשב והריכוז והטיפול בה סייעו ביצירת איזון טוב יותר בינו לבין הסביבה. 

האבחון המקיף שחשף את בעיית הקשב והריכוז, והטיפול בה סייעו לדני ולמשפחתו ליצירת איזון טוב יותר בינו לבין הסביבה

הסיפור על דני הוא אמנם בדוי ומתאר מצב קל יחסית, אך סופו עשוי היה להיות שונה לחלוטין: ללא אבחון מוקדם וטיפול מתאים, הפרעת הקשב והריכוז עלולה להביא להשלכות חמורות על חייו של הסובל ממנה. מעבר לפגיעה בדימוי העצמי ולכישלון בלימודים, במצבים בהם הפרעת הקשב והריכוז אינה מזוהה ומטופלת בשלבים מוקדמים, היא עשויה להביא להתפתחות דיכאון, למתח בתא המשפחתי, לבעיות ביצירת מערכות יחסים ואף לגרום להתמכרות לסמים, נטייה לעבריינות וכישלון בעבודה בעתיד.  לכן, לא כדאי לראות בה : "בעיה של בית הספר".  על ההורים לאבחן את ילדם, כדי שהם יבינו אותו ויקבלו כלים לעזור לו, ובהמשך יידע הילד לעזור לעצמו. על האבחון להיות אבחון רפואי מקיף ולא אבחון המיועד כדי לקבל התאמות במבחנים. 

אילו סימנים מרכזיים עשויים להעיד על הפרעת קשב וריכוז? 

במקרים רבים, הורים מנסים "לאבחן" את הילד טרם הפנייה לאבחון מקצועי. ההמלצה היא לפנות לאבחון כאשר ברור שישנו קושי : בבית, במערכת החינוכית או בהתערות החברתית. משפטים כמו: "הוא יכול ולא רוצה" או "לא מגשים את הפוטנציאל", או תחושה מתמשכת שהילד מבלבל את הסביבה , עשויים להעיד על הקושי המתגבר מחייב ביצוע שינוי, וכדי להבין מהו השינוי הנדרש יש לפנות לאבחון רפואי מקיף. ישנן שלוש דיסציפלינות עיקריות המורשות על ידי משרד הבריאות לאבחן את התחום הזה: פסיכיאטר, נוירולוג ורופא להתפתחות הילד. 

קראו עוד: הפרעות קשב וריכוז - מה אנחנו באמת יודעים על זה

מה כדאי לעשות במקרה של חשש לקיום הפרעת קשב וריכוז?

לא צריך לחשוד דווקא בהפרעת קשב וריכוז, אלא להבין שישנו קושי הולך ומתגבר. במקרה כזה יש לפנות למרפאה המתמחה בהפרעת הקשב והריכוז ומתפקדת באופן רב תחומי גם באבחון וגם בטיפול. הסיבה שבכל מקרה יש לפנות למרפאה בתחום זה, היא העובדה שהפרעת הקשב והריכוז הינה ההפרעה הנוירו התנהגותית הנפוצה ביותר בגיל הילדות!  לעיתים רואים רק קשיים נלווים שלה (למשל לקויות למידה) ומפספסים את הצורך באבחון רפואי מקיף. למרות ההמלצות השונות שההורים יקבלו,  יש להימנע מאבחון חלקי: פסיכולוגי, דידקטי, ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת וכדומה, ולהימנע מניסיון לטפל לפני שמאבחנים (טיפול רגשי, רכיבה טיפולית וכו'). רק אבחון רפואי מקיף יכול לקשור בין הסימפטומים השונים ועוד תופעות נוספות אשר אינן תמיד נראות כחלק מהבעיה.  כאשר מבינים את האבחנות, ניתן להתחיל לטפל. 

באיזה שלב מומלץ לשתף את צוות בית הספר בתהליך וכיצד? 

בעולם שכולו טוב, הצוות החינוכי וההורים היו אמורים להיות חזית אחת אל מול הקשיים של הילד/ה. בחזוני, בית ספר היה אמור להיות גם להורים. בפועל לצערי זה לא מספיק מתקיים. לכן יש לערב את צוות בית הספר רק לגבי אותם סימפטומים בהם הוא בלאו הכי מעורב. כלומר, אם ישנם דיווחים על קשיים בבית הספר (לא משנה אם מדובר בקשיים לימודיים, חברתיים או התנהגותיים), חשוב שהצוות יבין את הרקע לקשיים ויקבל הדרכה איך ניתן למתן אותם.