גמילה מחיתולים עשויה לגרום לעצירות? כל המידע החיוני

גמילה מחיתולים היא נושא המעורר חששות בקרב הורים רבים: מתי צריך להתחיל, האם הילד יסתגל במהירות, ואילו תופעות עשויות להתפתח בעקבות תהליך הגמילה? אלה הן רק חלק מהשאלות האופייניות, אך האם תהליך הגמילה מחיתולים עשוי לגרום לעצירות? דפנה תייר יועצת חינוכית-התפתחותית, על הקשר בין שתי התופעות.

נתחיל בכך, שבאופן חד משמעי קיים קשר בין גמילה מחיתולים לבין עצירות, אך אופי הקשר משתנה והוא אינו חד משמעי. כדי להתחיל ולדון בנושא יש להקדים ולהגדיר מהי עצירות. לעצירות ישנם שלושה מדדים:

1. תדירות הפרשת הצואה

התדירות המומלצת היא בין פעמיים לשלוש ביום ולכל הפחות פעם ביום. פחות משלוש פעמים בשבוע או שינוי משמעותי לרעה בהשוואה לדפוס וההרגל האישי.

2. מרקם הצואה 

לפחות 25% מהצואה היא צואה קשה במיוחד (המרקם הרצוי הוא של גוש צואה אחיד, ארוך ורך דיו).

3. איכות החוויה 

ישיבה ארוכה, הכרוכה במאמצים ובסבל וללא תחושת התרוקנות מספקת (השאיפה היא לחוויית התרוקנות והקלה, נעימה ומהירה יחסית).

די בקיומם של שניים מתוך שלושת המדדים הללו כדי להגדיר את המצב כעצירות, אך המדד הטוב ביותר לאבחון עצירות הוא זה המתייחס למאמץ ולמצוקה הכרוכים בהוצאת הצואה.

מכלול של גורמים או בעיה גופנית בלבד? הסיבות לעצירות

הגישות הרווחות נחלקות לשתיים: ישנה הגישה הרפואית הרואה בעצירות בעיה גופנית בלבד, בה יש לטפל בעזרת התערבות שתשפיע על מערכת העיכול, לרבות שינוי תזונתי, שימוש במרככי צואה, במשלשלים, בשמן פארפין, בנרות גליצרין ובחוקנים. לצד הגישה המתמקדת בגוף, ישנה הגישה המתמקדת בנפש: זוהי הגישה הפסיכולוגית הדינמית הרואה את העצירות כנובעת ממקור נפשי, ממאבקי כוחות, שליטה ואגו בין הפעוט להוריו, וסבורה לפיכך שיש לחפש ולהתמקד בגורמים הרגשיים לבעיה ולטפל בהם.

בעקבות עבודת התיזה שלי שעסקה בחקר הגורמים לבעיות בגמילה מחיתולים, ולאחר קרוב לשני עשורים בהם אני מטפלת בבעיות בעשיית צרכים אצל תינוקות ופעוטות, ועל סמך ניסיוני הקליני הרב אני מציעה גישה אחרת לבעיית העצירות, גישה המתבוננת על המכלול ומתמודדת עם הבעיה מתוך הבנה שהיא נובעת מצירוף של מספר גורמים: גורם גופני פיזיולוגי, גורם התנהגותי נרכש וגורם פסיכו-חינוכי.

קיים קשר ברור וחד משמעי בין גמילה מחיתולים לבין עצירות

באילו שלבים עשויה להתפתח עצירות?

עצירות טרם גמילה מחיתולים

עצירות במהלך הגמילה מהחיתולים

תהליך הגמילה כרוך בשינוי משמעותי ביותר של הרגלי ההתפנות. הפעוט שעד לפני רגע היה עדיין מחותל ויכול היה לעשות את צרכיו בכל רגע נתון, נדרש לפתע לפתח יכולת התאפקות ולכוון את שחרור צרכיו במקום ובזמן שנקבעו לשם כך. ללא ספק שינוי דרסטי שכזה עשוי להשפיע מאוד על דפוס שחרור הצואה, והפעוט שעד לא מזמן היה רגיל לעשות את צרכיו בקלות בחיתולים, מתי שחש צורך בכך ובלי כל מגבלה, חווה פתאום הפרעה בסדר הדברים שאליו הוא רגיל ועשוי למצוא את עצמו מתאפק ונרתע משחרור הצואה בסיר או באסלה (בדיוק כפי שקורה לאנשים מבוגרים כשהם יוצאים משיגרת חייהם הרגילה, כגון בנסיעות ובטיולים). הימנעות והתאפקות זו עלולה להפוך לעצירות. 

עצירות אצל ילדים גמולים

זוהי עצירות המופיעה על פי רוב באופן מקרי, לאחר שהילד כבר גמול מחיתולים ושולט בצרכיו כהלכה. העצירות עשויה להופיע בעקבות מחלה ולקיחת תרופות (נטילת אנטיביוטיקה או תוסף ברזל עשויים להשפיע לרעה על פעילות המעיים), או בעקבות שינוי תזונתי, לדוגמה כשהילד עובר מהתזונה הבייתית לתזונה במסגרת החינוכית, או כמו אצל מבוגרים היוצאים מהשגרה – כך אצל ילדים העצירות תופיע בהקשר לנסיעה או טיול, כניסה לגן חדש או אפילו אכילת מצות בפסח.

המשותף לכל העצירויות הללו, הוא ה"לופ" שלתוכו הפעוט או הילד, מכניס את עצמו: הסבל הכרוך במתן צואה במקרים אלה, גורם לו להסקת מסקנה מוטעית: הטלת צואה כרוכה בכאב, ולכן עדיף להימנע מהפעולה. כתוצאה מכך, הוא מתחיל להתאפק שוב, אוגר צואה שמתקשה, וכשהטבע עושה את שלו והילד נאלץ שוב להתרוקן – הוא סובל שוב ואף יותר, וחוזר חלילה.

בנוסף, קיימים יחסי גומלין בין פיסורה (טחורים) לעצירות: לעיתים העצירות והצואה הקשה הלוחצת בפי הטבעת תגרום לפיסורה, ולעיתים פיסורה קיימת  תביא להיווצרותה של הימנעות משחרור צואה, הימנעות שמובילה ומתפתחת לעצירות. כך או כך, מכאן המדרון הוא חלקלק, וצפויה הסלמה בבעיה. 

עצירות במהלך הגמילה מחיתולים: האם כדאי להמשיך בתהליך?

עצירות, כאמור, עלולה להתפתח בכל נקודת זמן שהיא, לפני הגמילה מחיתולים, תוך כדי או אחרי הגמילה. בכל מקרה היא יוצרת סבל ועלולה להשפיע לרעה, הן בטווח הקצר והן בטווח הרחוק, על הרגלי עשיית הצרכים של הילד, ולכן חשוב כל כך לטפל בה מיידית ונכון.

הגישה הרווחת כיום היא להמליץ להורים לתינוקות או פעוטות הסובלים מעצירויות, ומגיעים לשלב הגמילה מחיתולים, לדחות ולעכב את תהליך הגמילה ולא להתחילו כלל. זוהי דחייה מיותרת שעלולה להתמשך עוד ועוד, וחשוב לפתור את בעיית העצירות תוך כדיי תהליך הגמילה מהחיתולים. בשל הרגישות הרבה שכבר ישנה אצל הפעוט סביב עשיית הצרכים, מומלץ להורים לקבל הדרכה וליווי של איש/ אשת מקצוע, המנוסה במקרים מורכבים ורגישים שכאלה בטרם הגמילה ובמהלכה.

במקרים של התפתחות עצירות תוך כדי תהליך הגמילה נדמה שפתרון הקסם הוא להפסיק את הגמילה ולהחזיר חיתולים, אך גם כאן רצוי לפעול בדיוק ההפך - להתמודד ולפתור תוך הסתייעות בליווי מקצועי את בעיית העצירות, ובמקביל להמשיך בתהליך הגמילה כדיי להביא אותו לסיומו המוצלח. 

מהם הסימנים שיעידו על עצירות?

על פי רוב הסבל של הפעוט מהעצירות גלוי לעין וברור: הילדון נוטה לבכי ויבבות, הבטן מתנפחת, התיאבון שלו פוחת מיום ליום, והוא אינו פנוי להיות מרוכז במשחק או בלמידה. ישנם ילדים שאף מעלים חום עקב העצירות. 

הסבל עשוי להתבטא בכך שהילד נעשה עצבני וחסר מנוחה, הוא מתרוצץ ממקום למקום ו"מטפס על הקירות" בניסיונות "להחזיק את הקקי בפנים" ולא לתת לו לצאת, משום שמניסיונו הקודם מדובר בפעולה כואבת (זאת בגלל היווצרות "פקק" של צואה יבשה וקשה). לחילופין, הפעוט עשוי להכנס למצב של אפתיה, תשישות ופסיביות קיצונית מתוך ניסיון (לא מודע, כמובן) להאט את פעילות המעיים ולדחות את הקץ - את אותו הרגע בו הצואה תלחץ לצאת. הפעוט מבקש כל הזמן לשכב, לנוח ולישון בניסיון נואש להפחית מסבלו, ונאחז באופן מוגזם במוצץ או ב'שמיכי' שלו. בשני המקרים הילד עשוי להפוך לתלותי בהוריו ותובעני, ולדרוש שיחבקו אותו או יערסלו אותו בזרועותיהם. 

לצד הילד הסובל נמצאים הוריו הסובלים יחד איתו: לסבל העצום של הפעוט נוספת המצוקה ההולכת וגדלה של הוריו שחשים חסרי אונים מול מופע האיימים של ילדם. חלקם מוצאים עצמם עוברים את התענוג המפוקפק של ביצוע חוקן בבית, במרפאה או אף בחדר המיון, אליו הגיעו אחרי ימים רבים מדי בהם הילד לא התרוקן, כשהסכנה לחסימת מעיים מהלכת עליהם איימים. ההורים מנסים לעזור לילד כמיטב יכולתם, פונים לרופאים, לפסיכולוגים ולמטפלים ממגוון דיסציפלינות – אך בעיית העצירות אינה נפתרת.

הסבל כתוצאה מעצירות ברור לעין ויכלול לרוב בכי, ירידה בתיאבון ובטן נפוחה 

כיצד ניתן למנוע עצירות בפעוטות?

טיפול טוב מתחיל תמיד במניעת הבעיה. צריך וניתן לעשות דברים שונים על מנת למנוע עצירות: להקפיד על סדר יום קבוע (בדגש על זמני הארוחות), לדאוג לשתייה מרובה של מים, לגרום לילד להיות בתנועה ובפעילות גופנית, ולהקפיד על תזונה עשירה בסיבים תזונתיים – פירות וירקות, דגנים מלאים, לצד שימוש בשמן איכותי כגון שמן זית.

טיפול נכון הוא טיפול משולב: ראשית, חשוב להתייחס להיבט הפיזיולוגי של הבעיה המתבטא באגירת הצואה במעיים, צואה שהולכת ומתייבשת והופכת לקשה. הצעד הראשון הוא למנוע מהפעוט את היכולת לאגור צואה וליצור התאפקויות שמביאות לעצירות. שימוש באמצעים חודרניים דרך פי הטבעת (נרות או חוקנים) צריך להתרחש רק במקרים קיצוניים המצדיקים דרך פעולה זו, שכן מחירה הרגשי הוא גבוה. שימוש שוטף בדרך זו אולי מביא להקלה גופנית, אך הנזק הפסיכולוגי שעלול להגרם עקב כך מצדיק שיקול דעת מעמיק לפני פנייה לשימוש באמצעים אלו. 

הדרך העדיפה לטיפול בהיבט הגופני, היא שימוש במרככי צואה המיועדים לפעוטות. גם במקרה זה חשוב לתת את הדעת על המינונים הנכונים ופרקי הזמן בהם ניתן להשתמש במרככים. חשוב להבין כי טיפול בעזרת שימוש במרככי הצואה בלבד, לא יספק על פי רוב מענה למרכיב ההתנהגותי שכאמור מהווה חלק מרכזי בבעיית העצירות בילדים. 

לפיכך, במקביל לשימוש במרככים, יש לטפל נכון בבעיית העצירות באמצעות שילוב של הדרכה פסיכו-חינוכית להורים. מטרת הטיפול היא לשחרר את הילד מהר ככל האפשר מה'אישיו' שהוא פיתח סביב הצואה, מהפחד ומההתנגדות שלו לעשות את צרכיו. טיפול זה שונה מהטיפול הרווח המבוסס על תפיסות פסיכו-דינמיות לפיהן העצירות היא התוצאה של בעיות רגשיות של הפעוט או בעיות ביחסיו עם הוריו. 

הגישה הטיפולית המועילה, רואה בעצירות התנהגות (מוטעית) נרכשת של הילד. התנהגות שניתן לתקן אותה בעזרת הדרכה מתאימה להורים, שתביא לשינוי בהתנהלותם. על פי גישה טיפולית זו אין זמן ואין טעם בטיפול רגשי ארוך טווח ובשיחות נפש - לא לילד הרך בשנים ולא להורים. הדרכת ההורים מבוססת וכוללת מרכיבים הלקוחים מהפסיכולוגיה ההתנהגותית מחד, ומתיאוריות חינוכיות העוסקות בסגנון הורות סמכותי-מיטיב מאידך. זהו טיפול ממוקד וקצר-מועד, המביא לתוצאות הרצויות במהירות ופותר את בעיית העצירות, ומביא להקלה, לרווחה ולשמחה אצל כל הנוגעים בדבר. 

הכותבת היא יועצת חינוכית-התפתחותית מחברת הספרים "היענות לצרכים ו"הורות מובילה". לאתר של דפנה תייר לחצו כאן