פורום ליווי התפתחותי לתינוקות

ברור לגמרי למה זה מדאיג, במיוחד כשסביבו אולי יש ילדים שכבר הולכים באופן חופשי. אבל חשוב לדעת שיש טווח מאוד רחב ונורמלי להתפתחות ההליכה. יש תינוקות שמתחילים ללכת כבר בגיל 10 חודשים, ויש כאלה שרק סביב גיל שנה וחצי או אפילו קצת אחרי. העובדה שהוא עומד, נעזר ברהיטים ומתנייד מצביע על כך שהוא כן מתפתח – פשוט בקצב שלו. לפעמים חסרה עוד טיפה ביטחון, לפעמים זו שאלה של חיזוק שרירי הליבה או הקשר בין תחושת שיווי המשקל לתנועה, ולפעמים מדובר פשוט בילד זהיר מאוד, שלוקח את הזמן עד שהוא בטוח בעצמו. אם יש שאלה או חוסר שקט סביב זה, אני תמיד ממליצה לקבוע פגישה אחת לליווי התפתחותי. במפגש כזה אפשר לבדוק אם יש משהו שדורש התערבות, או פשוט להבין מה כן עובד ואיך אפשר לתמוך בו בדיוק איפה שהוא נמצא. לפעמים תרגול קטן, משחקים מדויקים או אפילו שינוי קטן בשגרה יכולים לעשות את כל ההבדל. אם תרצו, אני כאן בשמחה בשביל ללוות.

בגיל שנתיים טווח הקשב עדיין קצר, לרוב בין 2 ל־5 דקות – וזה נורמלי לגמרי. זה לא גיל שבו מאבחנים הפרעת קשב, ורוב הילדים בגיל הזה עוברים בין פעילויות מהר. כדאי לשלב קריאה ומשחקים בצורה חווייתית, עם תנועה וקול, ולהציע פעילויות קצרות שחוזרות על עצמן. אם בהמשך תראי קושי מתמשך, אפשר להתייעץ. ואם תרצי, אפשר גם לקבוע פגישה לבדיקה רגועה ומותאמת בדיוק אליה.

בגיל שנתיים חלק מהילדים כבר עולים ויורדים מדרגות לבד, אבל רבים עדיין זקוקים ליד תומכת או מעדיפים לעלות על ארבע – וזה לא בהכרח מעיד על קושי. כדי להבין אם מדובר בעיכוב או פשוט בסגנון שמתאים לו כרגע, חשוב לבחון עוד דברים: איך שיווי המשקל שלו? האם הוא רץ, קופץ, עומד יציב? לפעמים זו רק שאלה של ביטחון שעדיין לא נבנה. אבל אם יש עוד סימנים של חולשה או קושי בתנועה, שווה לבדוק את זה יותר לעומק. אם אתה רוצה, אפשר לקבוע מפגש אישי ולבחון את כל טווח היכולות המוטוריות שלו בצורה רגועה ומדויקת.

חרדת נטישה בגיל שנה וחצי היא תופעה נורמלית מאוד. בגיל הזה תינוקות מתחילים להבין שאמא יכולה להיעלם, וזה עלול להלחיץ אותם. אם היא נרגעת כשאת חוזרת, אם יש שיפור עם הזמן, ואם היא כן מצליחה להירגע עם סבתא או מישהו אחר – זה סימן מרגיע. אבל אם החרדה חזקה במיוחד, נמשכת גם אחרי שנפרדתם או משפיעה על תחומים נוספים – שווה להתייעץ. לפעמים שיחה אחת עושה סדר ונותנת כלים פשוטים שעוזרים לכם ולבת שלך לעבור את זה ברוגע. אני כאן אם תרצי.

סביב גיל שנה, אנחנו כן מצפים לראות התחלה של מעבר למרקמים יותר מגוונים, אבל כל ילד ולקצב שלו. לפעמים זו רגישות תחושתית, לפעמים פשוט הרגל או קושי בהסתגלות. מה אפשר לעשות? לפני שמנסים שוב דרך האוכל, שווה להכיר לו מרקמים שונים דרך הידיים והמשחק: ⁃ לשחק בבצק, עדשים יבשות, קצף אמבט או פירה בידיים ⁃ לשלב חוויות תחושתיות כיפיות כמו לחפש צעצועים מוחבאים בתוך קערה עם גרגרי אורז או פירה ⁃ לתת לו לצייר באצבעות על מגש מרוח בקוטג׳ או יוגורט המטרה היא להפוך מגע עם מרקמים לעניין סקרן ולא מאיים. ומשם, לאט לאט, אפשר לעבור גם לאוכל. אם נראה לך שהקושי לא מתקדם או שיש גם סימנים אחרים (כמו רתיעה ממגע בגוף, עיכוב בדיבור או באכילה עצמאית), שווה לעצור, להתייעץ ולעשות סדר. אני לגמרי כאן בשביל ללוות אתכם בתהליך רך, מותאם ומכבד, אם תרגישי שזה מתאים.

שאלה מצוינת, והרבה הורים שואלים את זה בדיוק סביב גיל שנה. אז קודם כל, נשמע שהילדה שלך מגיבה לשמה ומבינה הוראות – וזה סימן מעודד מאוד. ההבנה הקשבית והתקשורת הלא־מילולית הן הבסיס הכי חשוב להתפתחות הדיבור. בגיל שנה אנחנו מצפים לשמוע אולי מילה אחת או שתיים עם משמעות (כמו "אמא", "אבא", "עוד"), אבל יש תינוקות שמתחילים לדבר רק קצת יותר מאוחר. זה נחשב בתחום הנורמה, כל עוד ההבנה קיימת, ויש שיח גם אם הוא לא מילולי – הצבעה, הבעות, קולות, חיקוי. במילים אחרות – אם יש תקשורת, גם אם היא לא מילולית עדיין, זה בהחלט מרגיע. מתי כן כדאי לפנות להתייעצות? אם בגיל שנה וחצי עדיין אין אף מילה, או שיש תחושת ניתוק מהסביבה, או קושי בתגובה לקריאה בשמה לאורך זמן. גם אז – לא חייבים להילחץ, אבל שווה לבדוק כדי לקבל כלים מוקדם. ובינתיים, אפשר לעודד שפה דרך משחקים עם קולות, שירים, ספרים פשוטים והמון דיבור בגובה העיניים. אם תרצי, אני פה לשיחה אישית ולעזור לעשות סדר ולהוריד דאגות.

בגיל 15 חודשים עדיין נחשב תקין שתינוק לא הולך עצמאית, במיוחד אם הוא עומד יציב ומטייל עם רהיטים. גיל ההליכה נע בין 9 ל־18 חודשים, וכל עוד יש התקדמות – זה מעודד. אם יש חשש, האטה בהתקדמות, טונוס שרירים נמוך או משהו שמדאיג אתכם בהתנהלות – כן כדאי לגשת לרופא ילדים לבדיקה ראשונית, ורק לפי הצורך להמשך אבחון. במקרים רבים זה פשוט עניין של בשלות. אם תרצו – אפשר לחשוב יחד על דרכים לעודד אותו בבית.

שאלה מצוינת ומוכרת מאוד להורים בגיל הזה. בגיל עשרה חודשים יש באמת כמה סיבות טבעיות שיכולות לשבש את השינה: קפיצות התפתחות: עמידה, זחילה, הליכה ראשונית – כל אלו מעוררים את מערכת העצבים ויכולים להשפיע על השינה. חרדת נטישה: גיל 9–12 חודשים מאופיין ברגישות גבוהה לפרידה מההורה, מה שמתבטא לעיתים בבכי בהתעוררויות או בקושי להירדם מחדש. שינויים בשגרה: מעבר למסגרת חדשה, מחלות, בקיעת שיניים – כל אלו גם יכולים לגרום לרגרסיה בשינה. אם ההתעוררויות נמשכות יותר מכמה שבועות, משפיעות מאוד על איכות החיים שלכם, ואת מרגישה שצריך תמיכה – זה בדיוק הזמן לשקול ליווי מותאם. לא תמיד צריך "ייעוץ שינה רפואי" אלא לפעמים רק הכוונה רכה שמבוססת על התפתחות, חיבור וביטחון. אני מלווה הורים בדיוק בסיטואציות כאלה, גם בזום וגם בפרונטלי. אם תרצי, נדבר ונראה יחד מה יכול לעזור.

שאלה ממש חשובה ונפוצה סביב גיל 9 חודשים. בגיל הזה, הרבה תינוקות מתחילים לפתח את אחיזת הצבת – כלומר, איסוף חפצים קטנים בעזרת האגודל והאצבע. אבל כמו כל שלב התפתחותי, גם פה יש טווח רחב של נורמה. אם הוא משתמש עדיין באחיזת אגרוף או בכף היד כולה, זה עדיין יכול להיות תקין, כל עוד יש עניין, סקרנות וניסיון לתפוס חפצים קטנים. כדי לעודד אחיזת צבת, הנה 2 רעיונות פשוטים שאפשר לנסות: פירורי אוכל רך בגודל קטן – פזרי חתיכות קטנות של בננה, ביסקוויט תינוקות או גרגרי תירס מבושל על המגש שלו ותני לו להתאמן לבד. משחקים עם חרוזים או כפתורים גדולים – בפיקוח כמובן, תני לו להוציא ולהכניס לכלים קטנים, זה דורש יותר דיוק של האצבעות. ואם את רואה שיש ניסיון, עניין, אבל עוד לא מצליח – זה לגמרי בסדר. אם תוך חודשיים של תרגול אין התקדמות, שווה להתייעץ לליווי אישי. אני כאן בשמחה.

שלום, שאלה מצוינת ורלוונטית ממש לגיל הזה. בגיל שישה חודשים חלק מהתינוקות מתחילים לנסות לשבת לזמן קצר עם תמיכה מהצדדים או מאחור, אבל עדיין נופלים לעיתים. זה בהחלט יכול להיות בתוך טווח התקין.